יש את סוג הדברים האלה שכל אחד יכול להבין.
ללכת כל יום לבי"ס, למרות שלא לעוד הרבה זמן (ברוך השם בפסח
אני גומרת יב), זה משהו שכל אחד יכול להבין. לאו דווקא לאהוב,
אבל להבין. להיות במסגרת אחה"צ: קבוצה, תנועת נוער, מקהלה, כל
אחד והתחביבים שלו, זה גם משהו שכל אחד יכול להבין. לתכנן את
הטיול שאחרי הצבא. להלחץ מאיפה יתקעו אותי בצבא. לריב מדי פעם
עם ההורים. להתחזק כשאת משיגה את מה שאת רוצה. לא לאהוב איך
שאת נראית. ליפול בדיוק כשההוא שאת דלוקה עליו עובר מולך
ולחשוב לעצמך שזה סוף העולם ואיזה פאדיחות. לפחד מהפעם
הראשונה...
אבל אותך, אי אפשר להבין.
אני לא יודעת עדיין אם אתה האובססיה שלי או לא. כאילו יש לי
כבר כמה אבל "כמה שיותר יותר טוב" לא?
אני לא יודעת, יש לי השגות על זה, אבל מי אני שאתווכח על דברים
שגדולים וחכמים ממני אמרו... בינתיים אתה גם, נראה לי
ואני לא מבינה למה אתה לא יוצא לי מהראש. זה לא שאהבתי אותך,
זה לא שהיינו ביחד בקשר, זה לא שחשבתי שאתה חייב לי משהו. אני
יודעת שלא, זה לא שהיית הכי טוב שהיה לי אי-פעם (במיוחד לא
בסיטואציה שהיתה), זה לא שלא הייתי עם אף אחד אחר מאז... אז
תסביר לי למה לעזזל אתה תקוע לי בראש ולא יוצא!
אני מנסה להסביר לעצמי - איך זה שזה היה לך כל כך מובן מאליו
שבגלל שאנחנו לא ביחד, ושכבתי איתך גם אחרי שאמרת שאתה "לא
רוצה חברה עכשיו" אז אתה יכול להתייחס אלי כאילו אני הזונה
שלך.
או איך זה שהיה לך מובן מאליו שאחרי ש"זיינת אותי" אתה לא חייב
להתייחס אלי, ומותר לך גם ללכת ולספר לכולם איפה היית ומה
עשית. איך זה שאחר כך עוד העזת להתקשר ולשאול אותי למי ספרתי
ולמה!!! או איך זה שהיה לך מובן מאליו שאני ככה עם כולם...
איך זה שדווקא שסוף סוף מצאתי את מה שחיפשתי זרקתי את זה עם כל
השאר.
אבל כמו שאתה צריך לדעת, אני לא מוותרת בקלות. אנחנו עוד נהיה
ביחד. אתה עוד תראה. ואז אני גם יראה לך מה למדתי בינתיים...


חבל שהוא לא יקרא את זה אף פעם