דפי בדיקות הדם שכבו לפניה, ספוגים בדמעות וקצת דם. "אוי
אלוהים", היא חשבה, "הדם שלי! אני מדממת!". היא לא קמה,לא רצה
לשום מקום- זה לא שהיה לה לאן. היא רק ישבה שם והסתכלה על שתי
שלוליות הנוזלים שזלגו לעבר קצה המכתבה העתיקה, המגולפת עץ
אלון, מעניין מתי הן יפגשו היא חשבה.
היא ישבה שם וחיכתה עד שהנוזלים יתאחדו, כמה אירוני -   דם
ודמעות, שני הנוזלים המסמלים סבל וכאב אבל היא היתה מעבר להם,
או לפחות רצתה להאמין בכך. הירח שטף את החדר במין זוהר כחלחל
וערפילי. הלילה מכל הלילות הוא נראה לה כה גס וכה מחליא עד
שכמעט ולא יכלה להביט בו.
18 קומות מתחתיה, העיר עדיין סירבה ללכת לישון, סירבה להשמע
להגיון הפשוט, סירבה להיכבה. הפנסים הטילו אור זהוב על
המדרכות המעופשות ובראו את עולם הצללים. האנשים, האם היו אלה
אותם אנשים?, המשיכו בצעדה המואצת - הם מיהרו, כולם מיהרו, הם
ידעו שהשעון נגדם והם התכוונו להלחם על כל שעה, דקה,
שנייה...כולם חוץ ממנה. בשבילה הכל נגמר. נגמר בדיוק כמו
שהתחיל, בפתאומיות ובכאב שלא חלף למרות השנים הרבות. היא לא
חשבה שהיא תהיה כזאת אכזרית אבל למרות הכל היא רצתה לפגוע
בחזרה, היא רצתה להכאיב לו, אך יותר מכל היא רצתה לקבל תשובות
או ליתר דיוק לשמוע אותו אומר את האמת בפעם הראשונה זה 20
שנה.
עשן הסיגריות חיפש מפלט אחר לאחר שלא הצליח לחדור את חומת
הרוח של חלון בודד בקומה ה18-. לצערו, שום מפלט אחר לא היה
זמין בשבילו.
היא ישבה וחשבה, אולי היא פשוט ניסתה להבין למה? למה היא?
ולמה הוא?
כל חייה התבררו כשקר, כל אותם אנשים, משימות, מאהבים חסרי
הפנים שבאו והלכו אך אף פעם לא נשארו, כל אותם חלומות לעתיד,
חלומות עליו, על משפחה, על חיים נורמלים, על להיות רק עוד
נקודה קטנטנה בהמון התנפצו לרסיסים, פצעים ישנים נפתחו וכל מה
שנשאר לה שוב היה הכאב והבדידות.
ככל שהדקות חלפו להן כך התגברה תחושת האכזבה שלה, תחושת
האשמה. היא הרגישה מזוהמת, רקובה, דוחה...
ענק הטורמלין השחור שעל צווארה החל לחנוק אותה וקומץ אפר
הסיגריות שנמלט ברגע של חולשה החל לשרוף את שמלת הערב השחורה
שלה. שמלת הערב השחורה המאוד יקרה שלה. כל ימי חייה היא ידעה
בדיוק כמה היא שווה וסירבה להתפשר על פחות מזה אולם כרגע כל
זה לא היווה בשבילה כל חשיבות. האקדח הקר מסוג סמית' אנד
ווסון 9 מ"מ ששכב על המכתבה החל לקרוא לה. קריאות אילמות אלו
נשמעו כמו צופר רעשני במיוחד של ה4 - ביולי ומחשבה בודדת החלה
להתגבש במוחה.
"הלילה, הלילה הזה יגמור את הכל בשבילי ובשביל כל השאר", היא
לחשה לאקדח ואחר אחזה בו והכניסה אותו לנרתיקו החבוי אי-שם
בסביבות מפשעתה. היא קמה מהכסא המשרדי המרופד עור שחור, אספה
את המסמכים והפעילה את מכונת הגריסה. אחרי שהשמידה את כל
הראיות והרגישה בטוחה
היא פנתה לחלון ששיקף אותה והביטה בעצמה, היום היא נראתה
בעיניי עצמה יותר אישה משאי פעם היתה.
איפור העיניים תוקן במהירות וביעילות - בדיוק כמו שלימדו
אותה, והשפתון האדום כדמה חודש.
היא היתה מוכנה.
עקבי נעליה נקשו בחוזקה כשהיא התקרבה לדלתות הכפולות המגולפות
גם הן בעץ.
עם כל צעד המוזיקה הקלאסית התגברה עד שלבסוף היא יכלה להבחין
ביצירתו של   שוברט "רוזמונדה" שנוגנה ע"י התזמורת החייה אי שם
בחדר המבואה הארוך.
"עוד רגע והכל יגמר".
היא פתחה את הדלתות ולרגע ניסתנוורה מהאור העז של מנורת התקרה
הראוותנית מקריסטלים שהתנשאה לגובה המרשים של 2 מ'.
לאחר שעיניה התרגלו לאור היא עטתה את חיוכה האריסטוקרטי וצעדה
בסקסיות, שופעת סקס אפיל, בדיוק כמו שלימדו אותה, לעבר קבוצת
גברים שהסתודדו בפינה הימנית של המבואה והביטו בה בחמדנות.
היא רצתה בכל כוחה לצרוח את האמת, שכולם ידעו, שינחמו אותה,
שהיא תרגיש שייכת, אך אחרי הכל זאת משימה.
בשבילה זה היה הסוף.
בשביל אנשים מסויימים כל זה אף פעם לא קרה.
אחרי הכל כל זה הוא סודי ביותר.