אולי פעם יצא לכם לשמוע, על שרשרת החוויות. זו שרשרת עתיקה,
וייחודית מאוד. לכל אחד הייתה שרשרת חוויות ורגשות, אבל לא
הרבה אנשים מתאמצים לשמור אותה. ככה גם אני, כמו כולם, לא
התייחסתי יותר מידי לשרשרת הרגשות והחוויות. עד שיום אחד,
הלכתי לאכול חומוס עם חבר שלי, קובי, ושם זה קרה. ישבנו כמו
תמיד, קובי הזמין חומוס בשר, אני חומוס גרגרים ודיברנו על כמה
הכל רגיל בחיים ואין שום שינוי.
מאחוריי, ישב אדם זקן, עם שפם וזקן לבנים ארוכים ארוכים,
שהגיעו לו עד לברכיים. היו לו עיניים, כחולות עם ניצוץ,
עיניים, שיכלו להגיד לך מי אתה באמת. אבל החיוך, החיוך שלו,
שבה אותי.
"סליחה, אדוני, למה אתה מחייך?" שאלתי טיפה נפגע.
"למה לא? חמוד, אתה כל כך עייף מעצמך. אם לא תחייך, איך תדע
להתעורר מעצמך?" הוא אמר וצחק צחוק מתגלגל שסחף אחריו חיוכים
מכל המסעדה.
"אני לא עייף בכלל, אני ישנתי טוב. תגיד, על מה אתה מדבר? אתה
משוגע?" שאלתי ובאמת שהתחלתי להתעצבן. איש זקן מנסה להגיד לי
מי אני בלי שבכלל יכיר אותי.
"בוא מחר, לפארק הציבורי ברחוב בן גוריון בשעה ארבע אחר
הצהריים. נדבר שם עוד." הוא אמר חייך שוב והלך.
"למה שאני אבוא?!" צעקתי אליו, בעודי מותיר את קובי ושאר
המסעדה המומים.

הגעתי. ברור שהגעתי, לא הייתם מגיעים? לא הצלחתי בכלל להירדם
בלילה בגללו. הבנתי שהתעצבנתי כל כך, רק מהסיבה שבאמת הוא עלה
על נקודה רגישה אצלי. הייתי צריך גיוון, מישהו שיוכל להגיד לי
משהו שעוד לא שמעתי. הוא נראה בהחלט אדם שכזה.
הגעתי לפארק ומרחוק ראיתי אותו יושב על הספסל ומלטף חתול.
החתול התרכבל בזרועותיו ונשכב על בטנו.
"שלך החתול?" שאלתי והתיישבתי לידו.
"לא ממש לא." המשיך ללטף את החתול, ותקע עוד חיוך רחב.
"טוב, על מה רצית לדבר?" שאלתי חסר סובלנות, מפחד מהתשובה.
"יותר נכון, על מה אתה רצית לדבר יואב?" חייך שוב וחיכה
לתגובתי.
"על מה יש לי לדבר? אני..איך אתה יודע איך קוראים לי? מי אתה
בכלל?" שאלתי בתדהמה, לפתע כל הגוף שלי נרפה, וכבר לא הייתי
לחוץ כל כך בישיבתי.
"אם תרצה חיים אמיתיים, לא לשבת כל היום בבית ולהתמכר
לטלוויזיה, אם תרצה באמת לאהוב, צא לחפש את שרשרת הרגשות,
שרשרת החוויות." אמר בטון החלטי למידי, והחל לרוץ.
"רגע! מה זה?! לאן אתה רץ?" בתדהמה רדפתי אחריו עד שאיבדתי
אותו בתוך השבילים בפארק.

החתול נשאר איתי. המזכרת היחידה שבה אני יכול להיעזר. בתחילה
הוא לא נראה מחבב אותי, אך לאחר כמה שבועות הוא התרגל אליי.
לא יכולתי להפסיק לחשוב על שרשרת החוויות, שרשרת הרגשות. עזבתי
הכל, התפטרתי מהעבודה, אמרתי לחברה שאני אחזור מתישהו ויצאתי
למדבר.

שבועיים, שבועיים בלי לישון כמו שצריך. ארבעה ימים בלי אוכל,
יומיים בלי מים והייתי קרוב להישבר. התעלפתי.
התעוררתי. אדם עם כפייה רכן מעליי, ושפך עליי מים.
"מאיפה אתה יא אחי?" שאל במבטא ערבי כבד.
"אני...אני מישראל, תל אביב....יש לך שרשרת רגשות?" שאלתי
בעודי מנסה לחזור להכרה.
"אה...שרשרת רגשות, לא להרבה יש...מאיפה אתה שמעת על שרשרת
רגשות?" שאל והתיישב בתוך המאהל שלו. החתול של הזקן ההוא
התיישב עליו! מאיפה הוא הופיע חשבתי לעצמי?! והתעלפתי שוב.

אכלתי, נרגעתי. חזרתי לראות ברור. הערבי שאסף אותי אליו, היה
גבוה ויפה תואר, הוא גר במדבר במאהל, עם חבריו ונשותיו.
"תראה, שרשרת רגשות זה לא להשיג, זה להיזכר." אמר ונשכב על
השטיח שלו.
"הזקן עם הזקן והשפם אמר לי. אמר להשיג שרשרת רגשות..."מילמלתי
כששתיתי מן חלב העיזים שלו.
"איזה זקן? זה עם עיניים כחולות? זקן גדול לבן וארוך?" שאל
הערבי כשפניו נפתחו ועיניו נפערו לעברי.
"כן כן, זה אותו אחד" אמרתי והתיישבתי.
"אללה כרים, הוא חי. איזה יופי, אחי היפה." אמר והשתחווה
לשמיים.
"הוא אחיך? בכלל לא היה לו מבטא ערבי. הוא בכלל לא נראה ערבי.
תגיד, כולכם עובדים עליי?" אמרתי בטון כועס ובאמת שהתחלתי
לכעוס.
"אם ככה תמשיך, לעולם לא תשיג שרשרת רגשות. אתה צריך, להרשות
לעצמך להשיג אותה.

לא הבנתי כלום. לא הבנתי מה הם רוצים ממני כל האנשים האלה.
ובאמת שהחלטתי לוותר. אין שום סיבה שאני אהיה בסוף העולם
במדבר, אגווע ברעב בשביל איזו שרשרת מטומטמת. החלטתי שעם אור
ראשון, אני יוצא מהאוהל וחוזר לחיים הנורמליים שלי.

קמתי בבוקר, יצאתי מחוץ לאוהל וראיתי את השמש עולה. עמדתי
מולה, והיא עמדה מולי, היא הקרינה עליי, ואני הקרנתי עליה.
עמדתי שם, הסתכלתי עליה עולה, היא הייתה עצומה, ממש עלתה מולי.
פתאום ראיתי אור לבן ואור סגול, החתול, רץ אליי, והתיישב ליד
רגלי. הרגשתי, כוח אדיר והתרגשות עצומה יוצאים ממני. התחלתי
לבכות.
"יא איבני, שרשרת רגשות, זה דבר מגיע לבד. עכשיו, גם לך יש
שרשרת רגשות. שרשרת רגשות מורכבת מחרוזים, הרבה חרוזים של כל
הרגשות והחוויות שעברת בחיים. ככה, כשאתה נהיה גדול, אתה שוכח
אותה. משאיר אותה בתוך המגירה ומעדיף לעזוב רגשות בצד. אבל
ככה, אתה שוכח גם מי אתה.
עכשיו שיש לך שרשרת חוויות ורגשות שלך, תשמור עליה, ותאהב כל
חרוז שנמצא בה. כי החרוז הזה, הוא אתה." אמר הערבי, עלה על
סוסו ורכב.

חזרתי הביתה, אני והשרשרת. נסעתי לנמל התעופה, ישנתי בדרך,
כולי מחייך. חזרתי הביתה לחיים אחרים, לאישה אחרת, להורים
אחרים, לעבודה אחרת. חזרתי למי שהייתי פעם. למי שאני אמור
להיות.
המונית הורידה אותי בתחילת הרחוב שלי. התחלתי ללכת לכיוון
ביתי, ואז ראיתי את החתול ההוא הוא נגדי, ומעליו רגליים
שמעליהם מתנופף זקן, ואיש עם עיניים כחולות וחיוך גדול גדול
מתקרב לתת לי חיבוק.