"ילדות גדולות לא בוכות דמעות" היא הייתה לוחשת לי בלילות.
אני עדיין זוכרת את אותן התמונות.
ועדיין הייתי מתגנבת אל חדר אמבטיה ובוכה בשקט. בדממה מוחלטת.
שאיש לא ישמע.
היא הייתה מלטפת לי את השיער. לפעמים גם הייתה מורחת לי לק על
הציפורניים. לק סגול כהה. כמעט שחור. לא אהבתי את הצבע. הייתה
בו השתקפות בבואתי.
הייתי מציירת את התמונות בראש. מכחול. ואינספור מריחות. רוקדת
בלילות. סוחפת את גופי סחור סחור.
" ילדות גדולות לא בוכות דמעות". אני זוכרת.
כבר לא הייתי מתגנבת לאמבטיה להוציא מתוך עצמי בכי של כלום.
הייתי מרוקנת את גופי בדרכים אחרות. להשליך את כל מה שאינו
ראוי לילדה גדולה.
אני זוכרת את אותו הלילה במעורפל. רק תמונות בודדות. בעיקר
ידיים. את ידיו. שלי כלא היו.
" רוצה שאעשה לך צמה?" היא הייתה שואלת לפעמים.
לא הייתי משיבה לה כלום. חששתי שלילדות גדולות כבר לא עושים
צמות.
הוא צעק וצרח ודיבר מהר מדי. לא הצלחתי להבין את המילים.
אני עדיין מציירת את אותן התמונות. מתפשטת בקצב המנגינה הפורמת
את חוטי בגדיי האחרונים וחושפת. חושפת.
הוא קרע לי את הבגדים ושרף את גופי בנגיעות שפתיו הרותחות.
נגיסות נגיסות.
היא רצתה לתת לי נשיקה על הלחי והעפתי לה סטירה. סליחה סליחה.
אני מצטערת כל כך. מצטערת מצטערת. סליחה.
אבא היה נועל את האמבטיה כאשר גילה שאני בוכה שם דמעות. "אמרתי
לך שילדות גדולות לא בוכות דמעות" היא הייתה מזכירה לי בערבים.

אבל לא אמרת שאבא גם יכעס בגלל זה, חשבתי.
הוא הוציא סכין. אני ניסיתי לצעוק, אך רק נגיחה בודדת בקעה אל
האוויר.
הייתי לוקחת מכחול ומציירת דמעות. אותן שהיה לי אסור לבכות
כבר.
הייתי מתגנבת אל הגג.
ניסיתי להרביץ לו ולשרוט אותו עם הסכין של עצמו. והוא רק צחק
צחוק אכזרי ונהנה מזה. אמר שלו כבר שום דבר אינו יוכל להכאיב.
גם לי. כי ילדות גדולות לא בוכות דמעות.
אבא היה אומר שמה שקרה באותו הלילה לא נורא. שהכל יעבור ויהיה
בסדר. אבל הוא לא היה שם. ואני הייתי. וכעת כלא הייתי.
על הגג הייתי מוציאה מעצמי את כל התוכן. את הכל.
הייתי מספרת לה. " לא נורא, הכל שטויות" הייתה אומרת. מרגיעה.
מרגיעה את כל הטוב. מכבה את הלהבה הדועכת מעצמה.
אני כבר לא הייתי מציירת תמונות. וכבר לא הייתי בוכה דמעות.
כי ילדות גדולות לא בוכות דמעות.
אני הייתי שם. הם לא היו. ואני הייתי. וכעת כלא הייתי. ילדות
גדולות לא בוכות. הן לא בוכות דמעות.
06.10.06