[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זה קרה יום בהיר אחד בהפסקה. לפתע שמתי לב שנערים רבים רצים
לכיוון אולם הספורט. התעלמתי מהם והמשכתי לדבר עם דנה,
כשפתאום שמעתי אחד מהם צועק לחברו "בוא כבר! יש מכות!"
שוב, כמו קודם, התעלמתי. בטח בעוד דקה המנהלת תשמע על כך וגם
היא תרוץ לכיוון האולם כדי לשים קץ לדבר המגוחך הזה. בדיוק
עמדתי לספר לדנה דבר משעשע שקרה לי אתמול בדרך הביתה מבית
הספר, כשתמיר רץ לעברנו.
"יערה," הוא התנשף בכבדות והניח את ידו על לבו שכנראה פעם
במהירות, "אני חושב שכדאי שתלכי לאולם הספורט."
"ממתי לראות שני ילדים הולכים מכות זה הדבר האהוב עליי?"
שאלתי אותו.
"אלו לא סתם שני ילדים. זה הם", ענה תמיר בין נשימות
רדודות.
"אתה בטוח?" שאלתי בדאגה.
"באמת נראה לך שהייתי רץ בכל בית הספר ומחפש אותך אם לא הייתי
בטוח?" פלט תמיר בין ההתנשפויות. קפצתי ממקומי ורצתי לכיוון
האולם. כשהתקרבתי ראיתי קבוצה גדולה של ילדים מתגודדת סביב
שניהם. התקרבתי במהירות ודחפתי מספר לא מועט של ילדים כדי
להיכנס למעגל הפנימי. כשהצלחתי, ראיתי את שני החברים הכי
טובים שלי עומדים מטרים ספורים אחד מהשני, על פניהם הבעה
מוחלטת של כעס.
שלושתנו היינו חברים מאז שאני זוכרת את עצמי. תמיד היינו יחד.
שום דבר ואף אחד לא יכול היה להפריד בינינו, לא משנה מה.
למדנו יחד ביסודי, בחטיבה, ואפילו עכשיו בתיכון. גם אם היינו
מתווכחים לעתים תמיד היינו משלימים. אפשר לומר שהיינו בן אדם
אחד.
בכל מקרה, אני סוטה מן הנושא. כפי שאמרתי, עמדתי במעגל
הפנימי, וראיתי את שניהם מביטים בעקשנות אחד בשני.
"אתה טועה," אמר זה שעמד משמאלי, "אתה כל כך טועה."
"אני לא זה שטועה," אמר הנער מימיני, "זה אתה שלא מוכן להשלים
עם המציאות."
"אתה זה שמרים ידיים עוד לפני שהכל אבוד!"
"תעשה לי טובה, ותצא כבר מהבועה שאתה נמצא בה! זה נגמר!"
לא האמנתי שזה קורה שוב. זה כבר קרה פעם... שניהם רבו, והיו
מסוכסכים במשך שנים. כמובן, עדיין היינו חברים טובים וקרובים
כמו קודם, אבל לעתים היה מתח בין השניים, ואני הייתי תקועה
באמצע, לא מסוגלת להחליט מי מבין שניהם צודק. לשניהם היו
טיעונים טובים, ושניהם צדקו במידה מסוימת... אבל לא יכולתי
להכריע. זה היה מסובך מדי, מורכב מדי... קשה מדי. לא יכולתי
לבחור באחד מהם, כי אז הייתי בוגדת בשני. כל כך קיוויתי שאני
לא אצטרך להתמודד עם המצב הזה עוד פעם... אבל הנה, שניהם
עומדים מולי, ומתווכחים שוב, כנראה על עניין דומה.
מצטערת, אני שוב סוטה מהסיפור. אז הם המשיכו לצעוק אחד על
השני, ובעודי מתפללת שהמנהלת תגיע כבר ותשים סוף לטירוף הזה,
הפגנתי את נוכחותי.
"מה אתם חושבים שאתם עושים?" קראתי אליהם.
"הו, יערה, טוב שבאת," אמר הנער משמאלי, "תקשיבי, את חייבת
להגיד לו. זה לא יכול להימשך ככה. אני סובל יותר מדי מכל
ההתנגדות שלו. אני לא בטוח כמה עוד אני אוכל לספוג."
"יערה, את מוכנה להסביר לו שהוא סתם חולם? שהוא לעולם לא יקבל
את מה שהוא רוצה? הוא סתם מכאיב לעצמו!"
"אני לא מכאיב לעצמי!" קרא לב שבור בכעס, "זה אתה שלא מוכן
בכלל לשמוע אף אחד חוץ מעצמך!"
"זה כי אני יודע מה הכי טוב בשבילי, בשבילך ובשביל יערה!" צעק
שכל ישר בחזרה.
"כבד!"
"מעופף!"
כן, כמובן... שכחתי לציין את שמות החיבה שדבקו בכל אחד מהם עם
השנים. כשהיינו קטנים, קראנו לכל אחד בשם המקורי שלו, עד כיתה
ד' בערך. מאז, לכל אחד מהם יש כינוי משלו.
ללב התחלנו לקרוא 'לב שבור', כי יום אחד הוא פשוט התרסק
ונשבר. אף אחד מאיתנו לא מבין עד היום למה או איך בדיוק זה
קרה, אבל זה קרה. מאז לב לא היה שלם כמו פעם, למרות שרוב
השברים שלו התאחו עם השנים... ניתן לומר שבכיתה ט' הוא כבר
נראה כמו לב הישן.
כשאנחנו רוצים להקניט אותו אנחנו קוראים לו 'מעופף', כי
לפעמים זה נראה כאילו הוא חי בעולם נפרד משל עצמו. הוא חושב
שהכל יסתדר בסוף, ושאסור לוותר על שום דבר, אפילו אם הכל באמת
נראה אבוד.
שכל ישר נשאר כמעט אותו הדבר. כמובן שהוא התבגר מאוד עם
השנים, אבל רוב התכונות שלו נותרו כפי שהיו. הדבר היחיד
שהשתנה היה היחסים שלו עם לב שבור. מאז שלב נשבר, הם התחילו
לריב הרבה יותר. אני לא ממש בטוחה למה. משהו בקשר לזה ששכל
ישר ניסה להקל על הכאב של לב אבל האחרון התעקש לא להקשיב לו
ולהישאר עם תקווה שהוא יתאחה מאוד מהר על ידי זה שהוא יקבל את
מה שהוא איבד בחזרה. אני לא בטוחה מה הוא איבד... אולי אני
אזכר בהמשך.
בכל מקרה, ללב שבור נמאס מכל ההערות של שכל ישר, והוא פשוט
התחיל לקרוא לו 'כבד' כי הוא מעולם לא השתחרר ותמיד היה כל
כך... רציני. למען האמת די הסכמתי עם לב שבור ששכל ישר מתנהג
לא פעם כמו פוץ.
לעזאזל, אני לא מתרכזת בסיפור. איפה היינו? הו, כן - הם
התחילו להקניט אחד את השני. אז אני עמדתי לי שם, מתחילה לקלל
בתוכי את המנהלת שבוששה להגיע, וחושבת איך לכל הרוחות ליישב,
שוב, את המריבה בין השניים. רק קיוויתי שזה לא ייקח שנים כמו
בפעם הקודמת.
"טוב, די! אתם מתנהגים כמו שני ילדים קטנים! מה נסגר איתכם?!"
"פשוט תסבירי במילים פשוטות לאדון לב שבור שהוא שוב איבד את
מה שהוא חיפש, והוא לא יוכל להשיג את זה שוב מאותו מקום", אמר
שכל ישר ושילב את ידיו על חזהו.
"הו, כן?! רוצה להתערב על זה?!" קרא לב שבור, כפות ידיו
מתכווצות לאגרופים.
"כבר היינו בסרט הזה! למה אתה מתעקש כל כך?!" קרא שכל ישר.
"כי הפעם זה שונה! זה בכלל לא אותו דבר! הפעם זה הדבר האמיתי,
אני בטוח! אם רק תתנו לי קצת זמן -"
"אתה רק תיפגע יותר, לב! תפסיק להתעקש כל כך! אתה לא תקבל את
זה בחזרה! די!"
ואז פתאום נזכרתי. מה שלב איבד בפעם הקודמת היה... אהבה. הוא
מצא אותה בכיתה ג', ואני ושכל ישר בילינו איתה הרבה. היא
הייתה ממש חמודה, האהבה הזאת. אפילו עכשיו כשאני נזכרת בה
עולה לי חיוך על הפנים. היא הייתה אחלה של ילדה.
אבל לא האמנתי שלב יאבד שוב אהבה. אחרי הכל, כמה פעמים לב
יכול להישבר? אפילו לאופטימיסט כמוהו יש גבולות.
"רגע, לב... האהבה החדשה שלך - זאת שהכרת לפני חודש - איבדת
אותה?" שאלתי בתמיהה.
לב הביט בי במבט כואב. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שראיתי
אותו ככה. הוא לא נראה כל כך מתוסכל ועצוב אפילו בפעם הקודמת
שהוא איבד אהבה. הבטנו אחד בשני למשך מספר שניות, ואז הוא אמר
"כן."
"איך... איך זה קרה?" שאלתי בשקט. כל הנערים והנערות סביבנו
הקשיבו בעניין.
"אני... אני לא יודע..." מלמל לב. הוא נראה על סף בכי.
"פתאום... היא נעלמה לי... אני לא יודע מה לעשות בלעדיה...
התרגלתי כל כך לנוכחות שלה..."
"לב, די כבר. תלמד לוותר. תלמד להרפות. אתה הורג את עצמך
ככה", אמר שכל ישר בקול רך.
"אתה מוכן להפסיק? אתה לא מבין כלום! אתה רק עומד שם ומטיף
לכל העולם מה לעשות! אתה לא מבין שזה קשה לי?! שגם אם אני
ארצה אני לא אוכל לשכוח ממנה?!" התרגז לב.
לעזאזל! איפה המנהלת הזאת כשצריך אותה?! כשלא רוצים אותה, היא
נמצאת בכל פינה, אבל כשצריכים אותה, היא נעלמת כמו... כמו...
אוך! לא משנה! הבנתם למה אני מתכוונת!
"יערה, בבקשה תגידי לו," התחנן שכל ישר, "לך הוא מקשיב."
"יערה לעולם לא תגיד לי להרים ידיים! ככה אתה מכיר אותה? יערה
תאמר לי ללכת על זה עד הסוף, ולא להתייאש כל עוד יש תקווה!
נכון, יערה?" לב הביט בי עכשיו במבט נחוש, בטוח לגמרי שאני
אומר בדיוק את מה שהוא רוצה לשמוע.
"בבקשה, תשימי קץ לשיגעון הזה של לב שבור. תסבירי לו שזה
נגמר." כעת גם שכל ישר הביט בי, סמוך ובטוח שאהיה לטובתו.
אני אהיה כנה איתכם - לא היה לי מושג למי להקשיב. מצד אחד, לב
צדק. הרי תמיד יש סיכוי שהאהבה החדשה שלו תחזור פתאום, ואני
יודעת שלב יהיה מאושר עד הגג. מצד שני, יש סיכוי אולי אפילו
יותר גדול שהיא לא תחזור, בדיוק כמו בפעם הקודמת, מה שאומר
שלב יתעלל בעצמו לריק.
בחיי, הייתי אובדת עצות. מבטי עבר מאחד לשני, מלב שהיה על סף
דמעות לשכל ישר שדאגה הייתה נסוכה על פניו השלווים בדרך כלל.
"נו!" קראו שניהם יחד.
"חבר'ה, אני באמת לא יודעת. אל תכניסו אותי שוב לסיטואציה
הזאת," אמרתי, "אני לא מתכוונת לבחור ביניכם."
"יערה, את חייבת לומר לו לוותר. זה לא יכול להימשך ככה", אמר
שכל ישר. כמובן, הוא צדק.
"לא! יערה, אסור לנו לוותר! ומה אם הפעם זאת האהבה שהיינו
אמורים למצוא? זאת שאמרו לנו שהיא נצחית ואינסופית?" קרא לב
שבור. כמובן, גם לו היה טיעון טוב.
"אני..." התחלתי לומר בעוד המחשבות בראשי משתוללות בניסיון
למצוא דרך לגרום להם לרדת לי מהגב, כשמאחוריי נשמע קולה הרועד
של המנהלת.
"סליחה! מה בדיוק קורה כאן?!" צעקה במלוא גרונה. כל אלה
שהקיפו אותנו החלו להתרחק במהירות, ידיהם בכיסיהם והם שורקים
בתמימות כאילו לא היה להם מושג מה קורה.
"אתה רוצים להיות מושעים?! שלושתכם?!" המשיכה המנהלת בכעס,
"ללכת מכות באמצע ההפסקה?! איזו מין התנהגות זו?! בושה!"
"אבל המנהלת -" ניסיתי לומר, אך ללא הצלחה.
"שום אבל! יערה, אני מופתעת! חשבתי שאת תהיי זו שתפרידי
ביניהם! במקום זה את באה ומלבה את היצרים?!"
"אבל -"
"שום אבל!"
יופי. לכו תסבירו לה שלא היה פה יותר מוויכוח מילולי ושאני
הייתי זו שניסתה להפריד.
"כולכם, לחדר שלי! עכשיו! אני רוצה לשמוע מה ההורים יחשבו על
זה..."



אתם בטח תוהים מה קרה. ובכן, היא זימנה את ההורים של שלושתנו,
אמרה להם כמה זה לא בסדר ללכת מכות באמצע חצר בית הספר מול
כולם, ושאם אנחנו כל כך רוצים לריב, שנעשה זאת מחוץ לכותלי
בית הספר. כמובן שגם ההורים שלנו ניסו להסביר לה מה באמת קרה,
אבל כשהמנהלת שלנו נכנסת לזה - היא באמת נכנסת לזה, ונראה מי
יעז לעצור אותה.
אה, רגע... התכוונתם מה קרה עם לב שבור ושכל ישר! אני מצטערת.
טוב, אז בסופו של דבר שכל ישר די ויתר, ואמר ללב לעשות מה
שבראש שלו, ונראה לאן הוא יגיע. לב המשיך לקוות, המשיך לצפות,
המשיך והמשיך... הוא סבל הרבה בתקופה הזאת. ראו עליו. עברו
חמישה חודשים עד שהוא הבין שהוא כנראה באמת טעה והחליט לבסוף
להקשיב לשכל ישר.
ואני? אני פשוט שמחה שהפעם זה נמשך רק חמישה חודשים, ולא חמש
שנים, כמו בפעם הקודמת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה לא סלוגן,
אני חוזר זה לא
סלוגן, אני תקוע
במוזיאון המדע
בחיפה, נכנס
עשן, מישהו חייב
לראות את זה,
בבקשה
עזרה!!!,


עכשיו חמש בערב
יום שני מאי 98
אני ממתין.





ארד עזמוביץ.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/11/06 20:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מישי פשיץ

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה