וזה נמאס..
וזה מעיק..
וזה מכביד..
וזה מעייף... או אלוהים, כמה שזה מעייף.

אני לא מסוגל יותר לזה.
לא מסוגל להתקרב אלייך בכדי לשמוע אותך שוב פוטרת בעצבנות חבר
בטלפון
(ולמה יש תמיד אחד כזה ברקע?!)
לא מסוגל להתאפק מלהסיט קצוות רכות של שיער ערמוני הנופלות
בשובבות על לחייך
(ולמה את לא עוצרת בעדי?!)
לא מסוגל לעמוד בפני צביטות חיבה סמויה שמזעזעות אותי מבפנים
(ולמה אני מרשה לך?!)
לא מסוגל להביט לתוך עיניים ירוקות המביטות בחדות דומה בי
בחזרה
(ולמה את מביטה בי כך?!)
לא מסוגל לשמוע את צחוקך המתגלגל ולקנא בו שהוא זה השומע אותו
בלילות
(ולמה את ממשיכה לצחוק כה חזק לצדי?!)

וזה מציק..
וזה מטריד..
וזה מכרסם..
וזה מעלה הרהורים.. ואלו לא פוסקים מלחזור שוב ושוב.

פנטזיות פרועות מצליפות בי בשנתי, קורעות חלומות הגיוניים
ונוטעות בי מקסמי שווא.
ואני ממשיך לחשוב עלייך ללא הרף, בונה תרחישים אפשריים
(שלא יתרחשו לעולם)
ואני ממשיך להיות לצדך, אבל רק כאשר באמת רע לך
(רק כאשר את מרגישה צורך להוציא)
ואני ממשיך לעודד אותך להוציא החוצה פיגולי נפש בהם את נאבקת
(בכדי להתכווץ בפני אוב תשוקות העבר)
ואני ממשיך לעקוב אחר שמך בכל אשר אלך
(תמה כתמיד מדוע את כה ממעטת לפנות אלי)
ואני ממשיך להשלות את עצמי יום אחר יום
(לעולם לא אוכל להיות לך לידיד)

וזה מייאש..
וזה מייגע..
וזה מטריח..
וזה מייסר... או אלוהים, כמה שזה מייסר.

ואני ממשיך לעבור ליד חלונך, מביט אל אור דולק
(אשר מעולם לא יועד לי)
ואני ממשיך לחפש תירוצים כדי להתקל בך באמצע יום
(בכדי להתפלש בגל כאב של זכרונות)
ואני ממשיך לרקום לעצמי חיים לא חיים
(אשר מיועדים אך ורק לי)
ואני ממשיך לערום גבבי מילים בדפים לבנים חסרים
(בכדי לשכך זמנית את מדקרת הכאב)


ואני ממשיך, כאחוז כישוף, להיות מאוהב בפאטה מורגנה..