זכרונות. זה מה שנשאר לי. זה מה שהשארת לי. אני זוכרת שבמהלך
כל הקשר שלנו כל הזמן דאגת להגיד לי כמה אני ילדה קטנה...וכמה
אני מטומטמת...וכמה מטומטמת שהייתי...
אתה יודע, אני לא יודעת איך בן אדם כמוך יכול ללכת לישון
בלילה. אחרי מה שעשית...אני רוצה לספר לך משהו, שתדע כמה
גיבורה הייתי. אני רוצה לספר לך שבקושי בכיתי עליך...אולי
פעמיים...אתה רואה התבגרתי...
הסיבה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה שבגללה הלכתי אליך הביתה,
זה הדיכאון שהייתי בו. הדיכאון הזה שניצלת...בן זונה אחד...זה
שהייתי עצובה זה לא אומר שאתה יכול לעשות מה שבא לך, זה שהייתי
ילדה קטנה זה לא אומר שאתה יכול להיכנס לאן שאתה רוצה וזה
שהייתי חלשה זה לא אומר שאתה יכול להמשיך בשלך...כי הרי אמרתי
לך לא...אז למה לא הפסקת? למה המשכת?...
למה הייתי צריכה להעיף אותך ממני? למה הייתי צריכה לצעוק בסופו
של דבר? למה לא היה לך אכפת?
למה הרסת אותי?...הייתי כל כך לבד...לא היה לי למי לספר...לא
היה לי ממי לקחת עצה...הייתי הכי לבד בעולם...גם לא היה לי
אותך...בקושי היה לי את עצמי...
הלוואי שיכאב לך...בן זונה...הלוואי שתמות...