התעוררתי בבעתה כמעט וקפצתי מהמיטה, אך לפני שהשלמתי חצי
מהתנועה כאב חד פילח את גופי, נזכרתי בפצעים והרגשתי איך
ראייתי מתעמעמת, גופי פעם בחוזקה כמו מודע לעצם חזרתי אך בו
בזמן אינו מרוצה ממנה.שכבתי שם כעשר דקות אולי קצת יותר (תחושת
הזמן עדיין הייתה מעורפלת), לא ידעתי כמה זמן עבר מאז שחזרתי
"מלמעלה" או "למטה" אבל לפי הסביבה ניחשתי שדי הרבה, הראייה
התחילה לחזור לאיתנה בדיוק שהאחות נכנסה לחדר. האחות מהירה
לכיווני ושאלה: "איך אתה מרגיש?" עניתי לה "שהכול בסדר אני
מרגיש דיי טוב", "טוב מאוד" אמרה האחות בחיוך רחב "אני הולכת
לקרוא לרופא המשגיח".
המשכתי לשכב על המיטה, נותן לעצמי להרגיש את המיטה ואת הגוף
שלי להתרגל למציאות החדשה.
הרופא הגיע בהליכה מהירה תוך חמש דקות, אבל עוד לפני שהוא הגיע
התחלתי להרגיש טוב יותר ולשלוט בגוף שלי הכאב כמו פג לו אט, אט
הגוף הסכים עם חזרתי. הרופא הריץ בדיקות, בדק זעזוע מוח ועוד
כול מיני  שטויות, מהר מאוד הוא החליט שהתאוששתי במצב הכי טוב
שהוא איי פעם ראה מתרדמת ובפציעות ברמה שלי.
הפציעות שלי התרפו עוד בזמן שהייתי בתרדמת, אך עדיין היה עלי
לשקם את עצמי פיזיותרפיה, הרופא אמר שזה כנראה לא ייקח יותר
מידי זמן בהתחשב במצבי הנוכחי ובהתמדה שהוא צופי לי עם מילים
אלה הוא עזב את החדר.
בעוד אני לבד בחדר אט, אט מחזיר לעצמי שליטה בגוף היה לי המון
זמן לחשוב, לנסות להבין מה בדיוק קרה לי, אחרי ההרפתקה הקטנה
שהייתה לי זה היה ברור שיש גן-עדן וגיהינום אך היו עדיין הרבה
דברים לא סגורים, כמו למשל הדברים שהתחלתי להבין במין ודעות
מושלמת בלי שום ספק לגביהם.
האדם הוא הקובע את מקומו בעולם ואיני מתכוון במעשים, אלא אני
מתכוון בהחלטות, למשל אם אדם מסוים ,גם אם הוא מבין הצדיקים
שבעולם ירגיש בתוכו מחשבות שליליות מחשבות שאומרות מגיע לי
להיות בגיהינום הוא יגיע לגיהינום, באותו הפן אדם שיחשוב שמגיע
לו להיות בגן-עדן גם אם הוא רשע יגיע לגן-עדן אולי לא למקום
המדהים ביותר בגן-עדן, אך עדיין לגן-עדן. מחשבות אלה העבירו בי
צמרמורת מדהימה הרי בסופו של דבר האיש הפשוט וטוב הלב הוא זה
שירא שמיים, הוא זה שמפחד להגיע לגיהינום וחיי כול הזמן דרך
מעשיו הרעים מלמל לעצמו בשקט אני עוד אגיע לגיהינום, ובאותו
המקום החוטאים האנשים שבאמת עושים מעשים מרושעים כגון: רצח
גניבה שוד ודברים ואחרים הם אנשים חסרי מצפון במידה זאת או
אחרת , כך שפחד הגיהינום אינו מקנן בתוכם ומשום כך אין הם
נוסעים מחשבות רעות והיעדר המחשבות הרעות הוא מחשבות סימפטיות
ואף טוב. אז מה זה אומר בעצם, שהגיהינום שוצף ברובו אנשים
טובים או יחסית טובים בעוד גן-עדן המקום אליו כולנו רוצים
להגיע מלא ברוצחים בפושעים הנתעבים.
שקוע בהרהורי שינה נדדה וחלפה ממני, חיפשתי מפלט מעצמי, מהידע
הזה שתקף אותי והוביל למחשבות שלא עשו לי טוב. החלטתי להתיישב
התרוממתי לאט בזהירות הרגשתי את הכאב מפלח את גופי, אך הפעם
הכאב היה עמום, כמו הד שנעלם, ידעתי באמת ובתמים מה הוא הכאב
הרי הפצעים נסגרו ממזמן, בעודי הייתה בתרדמת, הכאב היה הד,
זיכרון של הפציעה שהגוף שהמוח, לא כמו הגוף, עדיין סרב להכיר
בהתרפאותה.לבסוף התיישבתי מרוכז בגופי שלי,מנסה בכול כוחי
לשלוט בכול חלק בגופי הצלחתי להזיז את עצמי, אך בקושי. אחרי
שעה של ניסיונות כושלים חזרתי לשכיבה ונפלתי לתוך שינה מתוקה
וריקה מחלומות.
התעוררתי יום למחרת שטל בדיוק נכנסה ומיד שראיתי אותה חיוך עלה
על שפתיי, טל היקרה שתמיד ידעה לומר לי את המילה הנכונה, היא
הביטה בי ראתה שאני ער וחייכה בשמחה ובהתרגשות היא חיבקה אותי
והדביקה נשיקה אוהבת ללחיי, חיבוק שכה התגעגעתי אליו ונשיקה
נשיקה מתוקה שכמעט ושכחתי עד כמה היא עושה לי טוב איזו מין
תחושה היא מעבירה בי."אחים שלך יבואו בהמשך היום אימא שלך תהיה
פה עוד חצי שעה" היא אמרה בחיוך מתוק "ואבא שלך יגיע ברגע שהוא
יוכל בתקווה זה יהיה היום".
היא פנתה להביא כיסא אך לפני שהספיקה להשלים את תנועתה הוריתי
לה לשבת על המיטה, בעוד אני התרוממתי למצב ישיבה. היא התיישבה
הרגשתי איך המיטה מתאזנת תחת השינוי במשקל ואת מגע גופה שלה
מוצא תנוחה נוחה צמוד אלי חיוך נפרש על שפתיי, אחח ,האין סיבה
טובה מזאת להמשיך לחיות?" שאלתי את האוויר בלחישה.
הזמן עבר מהר בחברתה של טל וכעבור שעה וחצי הרופא נכנס ואמר
שהוא רוצה להריץ כמה בדיקות ולבדוק את מצבי לעומק. "אני צריכה
ללכת לעבודה אני אבוא לבקר שוב בקרוב, טוב שחזרתי טוב מאוד"
היא אמרה בחיבוק בעודה מחבקת אותי לפרידה.
באותו היום שאר המשפחה באה לביקור החיוכים על פניהם היו הדבר
הנפלא ביותר שראיתי מזה זמן רב (Cלי להחשיב את חיוכה של טל).
הרופא אמר שהוא רוצה להתחיל בפיזיותרפיה כבר מחר ועם השקעה
מספקת אני אחזור לתפקוד נורמלי במהרה. שבועיים חלפו במהרה
בביקורים של בני משפחה וחברה רבים כה שמחתי לראות את האנשים
שחשובים לי חיוך מתוק עלה שפתיי רק מלחשוב עליהם או על טל.
התקדמתי מהר מהמצופה אפילו ממה שאני ציפיתי, בתום השבועיים
הייתי מסוגל לתפקד כמעט כרגיל, ואת שאר היכולות הגופניות אני
אשלים לבד שיחררו אותי מבית-החולים החיים התחילו לחזור למסלולם
הרגיל. בנסיעה הביתה נזכרתי בה רחש נקם שקק בליבי אך במהרה
חזרתי לחשוב על הדברים הטובים.