עלינו על האוטובוס בתחנה הירוקה מול הבית של ברכה. אני לבשתי
את האוברול הכחול שקניתי שבוע קודם בביקור שלנו בשוק הפשפשים,
ואת לבשת שמלה רקומה, הודית כזאת, שעלתה לך הון אפילו שם. כמה
שאת התווכחת עם המוכר עד שהצלחת להוריד את המחיר... אבל לא
היית מוכנה לוותר. רצית את השמלה הזאת וזהו.

כשעלינו אמרת לנהג ''פעמיים'' ואח''כ התיישבנו על הספסל
שמאחורי הדלת. ולא איכפת היה לנו שאומרים שמסוכן לשבת שם
''בגלל הפיגועים''. אהבנו לשבת ולראות את האנשים היורדים
מהאוטובוס. לדמיין לאן כל אחד ממהר. ''זאת נקודת ראות מצויינת
על האוטובוס, כך שאפשר לגלות גם אם יש מישהו חשוד'', אמרת לי
פעם. ומאז היינו יושבות שם בכל הזדמנות.

''את בטוחה שהיא תהיה בבית?'' שאלתי. ''לא'', ענית בקול מהוסס.
''לא בטוחה. אבל פעם היא היתה שם בשעות כאלו''. היינו בדרך
לאמא שלך. רצינו לספר לה. לא עלינו, את זה היא כבר ידעה. רצינו
לספר לה שאנחנו מתחתנות.

'את בטוחה שאת רוצה שאני אבוא איתך?'' שאלתי שוב. חרדה מקבלת
הפנים שמצפה לי בבית שהיה פעם גם שלך. ''בטוחה'', ענית. לא
מותירה לי נתיב מילוט. ''את חייבת להתמודד איתם, חמודה שלי'',
הוספת. ''אנחנו הרי רוצות שהם יגיעו לחתונה''.

ידעתי שאת צודקת. ההורים שלי לא יגיעו, או לפחות ככה אמא אמרה
לי ביום שבו עזבתי את הבית. אני לא יכולה לשכוח את הצעקה
המהדהדת שלה ''ושלא תצפי שאני אבוא לחתונה שלך!''. זה היה הדבר
האחרון שהיא אמרה לי. כל נסיונותי לשוב ולחדש עמה את הקשר עלו
בתוהו.

עם אבא שלי הצלחתי לשמור על קשר מקוטע. פעם בתקופה אני באה
אליו למשרד, אני מחכה בחוץ בשעה שבה הוא אמור ללכת הביתה
ואנחנו מחליפים כמה מילים בצל הברוש. הוא תמיד מתעקש לדחוף לי
ליד כמה שטרות מקופלים ''שלא יחסר לך'', הוא תמיד אומר ''לפחות
את זה אני יכול לעשות בשבילך''. סיפרתי לו על החתונה והוא רק
הביט בי בעצב ואמר ''הלוואי שהייתי יכול להיות שם, אבל אמא
שלך, זה יהרוג אותה''. וידעתי שכתמיד אני לבד.

האוטובוס החל מטפס במעלה ההר, מקרב אותנו אל היעד. הבטתי החוצה
בירושלים שהחלה נצבעת באור הדמדומים. ''בכל פעם מחדש אני נפעמת
מהנוף כשאני כאן'' אמרת לי. ''ולא משנה בכלל שגדלתי כאן, כל-כך
יפה''. ושתינו הבטנו אל העיר שנפרשה פתאום כשהאוטובוס פנה
ימינה לעבר שכונת הוילות. ''אבל הם הרסו לי את הואדי'' הוספת.
''כשהייתי ילדה היה כאן ואדי ובשבת בבוקר היינו יורדים אליו
ומשחקים, מדמיינים שאנחנו בימים של פעם כשעוד היו אבירים''.

העיניים שלך ברקו כמו שהן בורקות כשאת נזכרת בילדות. הייתה לך
ילדות מאושרת. הבעיות, הן התחילו אח''כ. האוטובוס המשיך לנסוע
והרגשתי את המתח עולה בי ככל שהתקרב ליעדו. ''בתחנה הבאה
יורדים'', אמרת פתאום. הרגשתי את הגוש בבטני שב ומתקשה. ''יהיה
בסדר'', הוספת להרגיע אותי ואולי את עצמך.

כשירדנו הכתה בנו הרוח הירושלמית והכריחה אותנו להאסף לתוך
עצמנו. ''אני לא מבינה איך את יכולה לאהוב את העיר הזאת'',
סיננתי בשיניים חשוקות למול הרוח. ''כל-כך קר כאן כל הזמן''.
''אני אוהבת שקר'', אמרת בעיניים בורקות. ''בואי'', הוספת ''זה
לא רחוק''.

פסעתי לצידך בשתיקה, לא מעיזה לחבק אותך ברחוב הזר. התבוננתי
בבתי האבן מסביב. בתים גדולים עם חצרות קטנות. משקיפים אל
הואדי. ''הגענו'', אמרת פתאום, מעירה אותי מהרהורי. ''זה הבית
שלי'', הוספת וחייכת, ''התגעגעתי אליו''.

הבטתי אל הבית. הוא היה קטן יחסית לבתים שסביבו, צנוע, מוקף
בגינה מטופחת ודשא, על הדשא בפינה עמדה נדנדת גן עם ריפוד צהוב
ומרופט. בחנייה עמדה סובארו לגסי לבנה מודל 97. לא מנקר
עיניים, כמוך, כמוכם כך מסתבר. ''אמא בבית'', אמרת כשראית את
המכונית. פתאום נראית לי מודאגת. הסתכלתי סביב, היינו לבד
ברחוב, אספתי אותך אלי, מחבקת. ''יהיה בסדר'', לחשתי, ''את
בעצמך אמרת''. ''אני יודעת'', השבת. ''ובכל זאת''. לקחת הרבה
אוויר. ''בואי, ניכנס''.

הגענו לדלת ופתאום הססת, לא מעיזה להיכנס בלי לדפוק בדלת שפעם
היית פורצת דרכה כרוח סערה. זה הכאיב לך, ראיתי. הרמת את ידך
ודפקת בדלת. ''מי שם?'' שמענו קול של ילדה שואל. ''זאת אני'',
אמרת. שנייה של שקט, שתינו כלאנו את נשימתנו. ''ענתי'', הדלת
נפתחה פתאום ובפתח עמדה אישה גבוהה לבושה בסוודר כחול ומרופט.
''אמא'', הפטרת וחייכת חיוך מבוייש. ''את מכירה את נועה,
נכון?'' הסתכלת אליה ושאלת וידך בידי.

היה רגע של שקט, השפלתי את עיניי, מרגישה את עיניה מתבוננות בי
בריכוז. חשתי איך מבטה צורב את ידינו. ''תיכנסו, קר בחוץ'',
אמרה לפתע. לחצת את ידי כאומרת, את רואה, אמרתי שיהיה בסדר.
''ענת!'' נשמעה צעקה וילדה כבת עשר התנפלה עלייך בחיבוקים.
''התגעגעתי'', אמרה. לפתע נזכרה כנראה במשהו משום שהרפתה
והתרחקה ממך. מביטה בך פתאום במבט מאשים.

''את לא אוהבת אותי יותר'', אמרה ''אמרת שתבואי ולא באת, אפילו
ליומולדת שלי לא הגעת!''. הרגשתי איך מילותיה הולמות בך,
מכאיבות לך, הרגשתי את הדמעות עולות וראיתי איך את מתאמצת
להחניקן. ''מיכלי'', אמרת, ''באמת שרציתי לבוא, פשוט לא
יכולתי'' הוספת. מיכל הוסיפה להתבונן בך בחשש. ''באת כדי
להישאר?'', שאלה לבסוף. ראיתי איך את עוצרת את נשימתך, לא
יודעת מה לומר.

''מיכלי'', התערבה פתאום אמך, שעמדה עד אותו רגע דוממת. ''תני
לענת להוריד את המעיל, לכי לשחק''. ואני הרגשתי את העלבון ממלא
אותי, אפילו בשמי איננה יכולה להשתמש. כאילו לא הייתי שם בכלל.


''אמא'', אמרת לפתע. ''לא אמרת שלום לנועה''. יפה שלי, חשבתי,
לא שוכחת אותי, לא שוכחת למה באנו. ''שלום נועה'', הפטירה
לבסוף בקול מנוכר. ''נעים להכיר'', והושיטה את ידה. נאנחתי
בשקט והושטתי את ידי. לחצנו ידיים, ידי הייתה קרה מההליכה
בחוץ, ידה הייתה עדינה וחמה אך לחיצתה איתנה.

''בואו, שבו'' הוסיפה והצביעה לעבר הסלון. התקרבנו אל הספה
המהוהה שעמדה בסלון והתיישבנו, זו לצד זו. לא מעיזות לגעת,
יושבות על קצה הספה. ראיתי אותך וכאבתי, על הזרות שאפפה אותך
פתאום בבית שהיה ביתך. ''אתן רוצות משהו לשתות?'' שאלה אמך.
''לא, תודה'', הפטרת. ואני שתקתי. ''אנחנו רוצות לדבר'', הוספת
פתאום. אמך התבוננה בנו במבט שואל וחרד והתיישבה על הכורסא
למולנו. מהטלוויזיה נשמעו קולות של מרדף, סירנות עולות
ויורדות, מתאימות לחרדה שאפפה אותנו פתאום.

הבטנו אליה בשתיקה, מחפשות את המילים. ''אני מקשיבה'', אמרה
לפתע, מאיצה בנו. הסתכלת עליה, הסתכלת עלי ואמרת ''יש לנו משהו
לספר לך'', וניסית לחייך. היא רק הביטה בנו בשתיקה, אשה יפה
שהזמן חרץ עליה את סימניו. ''אני רוצה לשמוע?'' שאלה בציניות,
ואני זיהיתי בקולה את קולך.

ראיתי אותך מהססת פתאום. ''את רוצה שנלך?'' שאלת ואחזת שוב
בידי, כאומרת לקום. ''לא'', אמרה, ''אני מקשיבה'' וראיתי אותה
נאבקת בין רצונה לדעת לבין רצונה שלא לדעת, שלא להתמודד עם מכה
נוספת שלא להוסיף לכאבה. ריחמתי עליה פתאום, מחשבותי נודדות
לאבא שלי, לשיחותינו בצל הברוש. גם הוא, כמו האישה הזאת, אמך,
רצה ולא רצה לדעת.

בשתיקה הזאת, שבה ניסית לאזור כוח נשמעו רק קולות הטלוויזיה
וקולה של מיכל המפזמת לעצמה בחדר השני, נטולת דאגות. ''החלטנו
להתחתן'', אמרת פתאום, שולפת אותי באחת מהירהורי לתוך המציאות.
מילותיך נופלות לתוך הסלון בהפתעה. ראיתי את התדהמה על פניה,
כמה דומות אתן, ראיתי פתאום, דומות בכאבכן. ''תראי, הכנו גם
הזמנות'', הוספת, מנסה לשבור את השתיקה הדהומה. פתחת את התרמיל
והוצאת ממנו את המעטפה הלבנה הארוכה. ''וגם'', אמרת, ''יש כבר
תאריך והכל, אבל זה לא יהיה אותו דבר בלעדיכם''. וקולך נשבר
פתאום.

היא שתקה, האישה הזאת, אמך. שתקה והתבוננה בידייך האוחזות
במעטפה. כמעט ויכולתי לשמוע את מחשבותיה, את השבר הסופי, את
ההכרה שלא עוד כמו כולם, כבר לעולם לא תהיי כמו כולם. ''ההורים
שלך באים?'' שאלה אותי פתאום. השפלתי את מבטי ''לא'', אמרתי
''אמא שלי לעולם לא תסכים לבוא''. וחשתי איך שאלתה מעלה בי שוב
את הכאב ההוא.

''למה אתם לא רוצים לבוא? אתם לא אוהבים אותה יותר?'' שאלתי
פתאום. לא יודעת מהיכן היה לי את האומץ לשאול אותה את השאלה
הזאת, שכל-כך רציתי לשאול אישה אחרת. הסומק עלה פתאום וכיסה את
פני ושתקתי. לא מאמינה לשמע מילותי שלי. היא הביטה בי ארוכות,
ואח''כ הביטה בך. ''זה באמת מה שאת חושבת?'' שאלה אותך.
''שאנחנו לא רוצים? שלא אוהבים אותך יותר?''. השפלת את עינייך.
''לפעמים'', אמרת לבסוף בקול ניחר. התבוננתי בידייך העוקבות
אחר קווי הספה, מחפשות מנוחה, המעטפה הלבנה נשמטה על הרצפה ליד
רגלייך. היא שתקה עת ארוכה, האישה הזאת, אמך. ואנחנו שתקנו גם,
לא היה עוד מה לומר.

''אנחנו הולכות'', אמרת פתאום וקמת על רגלייך. קמתי גם. היא
הביטה בנו בתדהמה, ואח''כ הפטירה רק ''כרצונכן''. ''חכי
שנייה'', אמרת לי, ''אני רק רוצה לומר שלום למיכלי''. ''אני
אחכה לך כאן'', אמרתי. הלכת אל החדר השני ויכולתי לשמוע את
קולך בזמן שאת מדברת עם מיכל, מנסה להסביר לה למה את שוב
הולכת. התבוננתי על אמך. היא ישבה בכורסא, דוממת, נדמה היה כי
כל כוחה עזב אותה.

''את...'', התחלתי לומר ונדמתי. היא הרימה אלי מבט שואל, אח''כ
שבה והפנתה את מבטה, שותקת. באמת לא היה כבר מה לומר. שמעתי את
מיכל בוכה, ואותך מנחמת. חזרת אל החדר ואמרת רק ''בואי''.
ניגשנו אל הדלת. ''להתראות'' אמרנו. היא לא אמרה דבר, אימך.
פתחנו את הדלת ויצאנו אל הלילה הירושלמי הקר.

ובחוץ חיבקתי אותך, וכבר לא היה לי איכפת אם יש מי שרואה.
החיבוק שלי שבר אותך והדמעות, שהצלחת לעצור בכל הזמן שם, פרצו
ומילאו את עינייך. ''חשבתי שהפעם זה יהיה אחרת'', מלמלת מבעד
לדמעות. ''באמת חשבתי שהפעם זה יהיה אחרת''. ואני, חיבקתי אותך
ושתקתי. וכי מה יכולתי לומר. בצד תקוותייך שהתנפצו, התנפצו גם
שלי. כמה קיוויתי שיהיה אחרת. אבל אם הורייך ה''מבינים'' לא
יבואו, איך אני בכלל יכולה לקוות שאולי, יום אחד, גם אמא שלי?


פסענו בשתיקה לעבר תחנת האוטובוס. ''בואי נזמין מונית'', אמרת
פתאום. ''לא מתחשק לי לחכות לאוטובוס''. שלפת את הטלפון
הסלולרי מהתיק וחייגת מספר מוכר. ''חמש דקות'' ענה לך הסדרן.
חיכינו בדממה, חבוקות. כשהמונית הגיעה נכנסו בדממה, אמרת לו את
הכתובת והוא נסע, לוקח אותנו אל הפינה שלנו, ביתנו. כמה תקוות
תלינו בביקור הזה, לא מעיזות להודות בכך אפילו בפני עצמנו.
ועכשיו, עכשיו זה נגמר. אני ואת, זה מה שנשאר.

כל אותו לילה נאספת לתוכי בדממה. אהבנו כמו שלא אהבנו בעבר,
כמתוך יאוש. מחפשות נחמה. נאחזות אחת בשנייה בכאב. כמה אהבתי
אותך. כמה כאבנו שתינו. לא דיברנו יותר על הביקור הזה. במין
הסכמה שבשתיקה שלא לגעת בכאב.

ההכנות לחתונה נכנסו להילוך גבוה, הזמנו פרחים, חילקנו הזמנות.
התרגשנו. מדי פעם הייתה עננה חולפת לרגע על פנייך, ואח''כ חזרת
לחייך. בבוקר של החתונה קמנו נרגשות, גונבות כמה דקות של ביחד
במיטה החמימה. נשקתי לך. כשיצאת לעבר המקלחת קראתי לך
''אישתי''. בודקת איך המילה הזאת מתגלגלת לי על הלשון. אהבתי
את התחושה. צחקת וקראת לי טיפשונת והלכת להתלבש.

כל אותו יום התרוצצנו בהכנות אחרונות. לא היה זמן לעצור
ולחשוב. המטלות היו רבות כל-כך. אחה''צ צנחנו למיטה לשינה
קצרה. שנת היופי שלנו, קראנו לשעה הזאת. אח''כ קמנו והתלבשנו
לנו ביחד מול הראי. ''את חושבת שזה טיפשי שאני בשמלה לבנה?''
שאלת. ''חמודה שלי'', אמרתי ''ברור שלא! יפה לך הלבן'',
הוספתי. ''חוצזמה, מי אני שאשפוט?'', שאלתי מחייכת. הסתכלת
עלי, פתאום קולטת שגם אני בשמלה לבנה והתחלת לצחוק. לפעמים את
כל-כך ילדונת. נשקתי לך וקילקלתי לך את התסרוקת... ולא היה לי
איכפת.

אח''כ ירדנו למטה ונכנסנו למכונית המחכה ונסענו למסעדה. הכל
היה מוכן כבר. כשהגענו רוב החברים שלנו כבר היו שם. והכל היה
מושלם, בדיוק כמו שרצינו. פרחים ומוסיקה וחמימות. עמדנו נרגשות
ומפטפטות עם האורחים, אבל הרגשתי בצביטה, כשעמדנו שם ולצידנו
חברים, בלי הורים שיקדמו לשלום את המוזמנים. החלפנו מבטים,
ראיתי שגם את מרגישה בחלל הזה, בלעדיהם. חיבקתי אותך ושבנו
להתייחס לאורחים שזרמו מבעד לדלת. משלימות עם המציאות, שלמות
עם החלטתנו. ובכל זאת.

פתאום ראיתי ילדה בשמלה אדומה רצה לעברך ומחבקת, כמעט מעיפה
אותך מעל רגלייך מרוב התלהבות. ''מיכלי?'' שאלת בתדהמה. ''מה
את עושה כאן?'' וחיבקת אותה חזק חזק. מתקשה להאמין, מנשקת
אותה. הרמתי את מבטי וראיתי אותה, האישה הזאת, אימך. היא עמדה
שם, חיוורת, מניחה את ידיה על כתפיה של מיכל. לצידה עמד גבר
נאה, אביך. ''באנו'' היה כל שאמרו.