למרות הקשיים הכרוכים בהחלטה זו, בחרתי בתקופה שלאחר בדיקת
העיניים להמשיך לתפקד בחיי היומיום ללא המשקפיים וכך היה עד
לסיום כיתה ט'.
לרוע המזל, בתחילת שנת הלימודים שבה עליתי לכיתה י' חשתי
שראייתי ממשיכה להידרדר. בדיקה נוספת שערכתי גילתה שהמספר
שמייצג את קוצר הראייה שלי עלה ל1.75--, ומבחינת האופטומטריסט
הגעתי כבר לשלב שעליי להרכיב את המשקפיים במשך כל שעות היום
ולא רק בצפייה בעצמים רחוקים. בכל זאת התנגדותי לרעיון
המשקפיים היתה עזה ומצאתי פתרונות זמניים כמו ישיבה בשורה
הראשונה בכיתה, לפחות בחלק מהשיעורים. עם זאת הבנתי שזה לא
באמת יפתור את הבעיה והתהלכתי בתחושה שבעיית הראייה מפריעה לי
לנצל את זמני בצורה טובה ולהיות מרוצה מחיי. ידעתי שחייב
להימצא פתרון שמצד אחד יאפשר לי לראות היטב את הסובב אותי אך
מצד שני לא יכלול את האביזר ששמו "משקפיים".
למזלי, אלה היו כבר שנות ה90-. המילים "עדשות מגע" היו מוכרות
לי זה מכבר, אך הרעיון להרכיב אותן בעצמי התעורר אצלי ברצינות
עקב המספר שגדל וגם בעקבות אירוע נוסף שמיד אספר עליו.
בדיוק באותה תקופה (אוקטובר 1992) החלה נבחרת ישראל בכדורגל
לשחק את משחקיה הרשמיים הראשונים באירופה. המשחק הראשון
התקיים ב28- באותו חודש והוא נערך באוסטריה מול הנבחרת
המקומית
(הפסדנו 5:2). תשאלו מה הקשר? ובכן בעיתונות התפרסם שהשוער
האוסטרי, מיכאל וולפארת', מרכיב עדשות מגע. קינאתי בו על כך
שמצא פתרון לבעיית הראייה שלו, שכן בדיוק כמוני גם לו לא
התאים רעיון המשקפיים - לא בטוח שזה מסתדר עם זינוקים לכדורים
(בכל אופן אני מעולם לא נתקלתי בשוער עם משקפיים) - אבל הוא
מצא פתרון יעיל לבעיה. ואז שאלתי את עצמי: מדוע בעצם לא אאמץ
פתרון זה גם אני? נכון שישנה שאלת המחיר הכספי - עדשות הרי
עולות הרבה יותר ממשקפיים, שלא לדבר על חומרי הניקוי שהן
מצריכות (בעצם אז עוד לא הייתי כל כך מודע לחומרים אלה). אבל
מצד שני זה ימנע את המחיר הנפשי הכבד שהמצב הנוכחי גבה ממני.
אז החלטתי ללכת על זה.
מצאתי בספר הטלפונים אופטיקה שמוכרת עדשות מגע וקבעתי תור
לזמן מתאים בהחלט - חופשת החנוכה הקרובה. בהגיע היום המיוחל,
הגעתי עם אימי לאופטיקה והבעלים, האופטומטריסט משה בן-ארי,
החל להסביר לי במה כרוכה הרכבת העדשות. התחלתי להתנסות
בהרכבתן ולמרות שלא נהניתי מהמחשבה שבכל יום אצטרך בבוקר
ובערב להכניס עצם זר אל תוך עיניי, עדיין נראה רעיון זה עדיף
בהרבה על הרכבת משקפיים.
אלא שזה לא היה קל. יום יום במשך אותה חופשה באתי לאופטיקה
להתאמן בהרכבת העדשות בסיועם של העובדים במקום, עד שלבסוף
למדתי לעשות זאת ללא כאב ובזמן סביר יותר (10-5 דקות במקום
כשעה ביום הראשון). למדתי גם לשטוף את העדשות בנוזל מיוחד
פעמיים ביום על מנת שתהיינה רטובות וזה יקל על החדרתן לעיניים
וכן לנקות אותן בסבון מיוחד מדי ערב.
אז החלה "תקופת הזהב" של עדשות המגע בחיי. פתאום החיים נראו
לי יפים וצבעוניים יותר. אך האושר לא ארך זמן רב. קצת יותר
משנה לאחר מכן, בפברואר 1994, צצה בעיה קשה. על כך אספר בחלק
האחרון של "אני והמשקפיים".