הגעתי היום להארה,
אני מתנהגת כמו ילדה קטנה,
מתנהגת אליו כאילו היה חייב לי משהו כשבעצם לא חייב לי דבר,
רצונות התנגשו זה בזה,
ולא נותר פתרון אחר, רק ניתוק.
אני מבינה את זה עכשיו,
אני משחררת אותו עכשיו,
מנסה לשכוח בלי לנסות להבין,
לוקחת צעדים קטנים,
הוא זר לי עכשיו,
לא נותר שם דבר בשבילי,
אני לא חלק מחייו והוא לא חלק משלי,
הוצאתי עליו הרבה שיט,
עשיתי לו את המוות לפרקים,
שיגעתי אותו עם הקפריזות שלי,
הנחתתי עליו קשיים,
אני מניחה שעכשיו אני מאשימה רק את עצמי.

"אשמה"....
אני לא מאמינה שאני עדיין משתמשת במילה הזו,
אין אשמה, רק עוד דבר שלא הסתדר,
אולי אף פעם לא היה אמור להיגמר אחרת?

הבעיה שאף פעם לא הרגשתי כזאת קירבה,
זה הרגיש לי אמיתי כל כך,
לא יכולתי להאמין שזה נגמר,
אף פעם לא היה שם יותר מידידות שהתפתחה לעוד רומן חסר משמעות,
ותאמינו או לא הסקס לא היה חשוב,
רק עוד חוליה בשרשרת ארוכה של גברים,
הידידות כן הייתה,
הייתה חשובה כל כך שפחדתי פחד מוות,
האינטימיות שפרחה במילים, בשיחות, במבטים,
הייתה חוויה שלא הכרתי מעודי,
רציתי לברוח ממנה ובאותו זמן לא יכולתי לשבוע ממנה,
אני חושבת שהתאהבתי בקירבה הזו יותר ממה שאהבתי אותו...

ועכשיו הוא הלך,
עוד אדם זר,
וקשה לי,
קשה לי כל כך,
אך זו המציאות,
עם זה אני חייבת להתמודד,
מה אפשר לעשות?
אי אפשר להכריח אדם לעשות משהו שהוא לא רוצה,
ניסיתי, תאמינו לי, עשיתי הכל,
אבל גרמתי יותר נזק במשך כל הניסיונות.

אני צפה לי בעולם משלי,
מחזקת את מעמדי כקורבן הנסיבות,
איזו בדיחה,
אני לא קורבן,
אני רק אוהבת כנראה להכניס את עצמי למעמד הזה כי אז אני יכולה
להאשים,
אז אני לא צריכה לשנות,
אז אני יכולה לבכות על כמה שזה לא הוגן בלי ממש לעשות פעולה
כדי שיהיה לי טוב,
אני עושה פרצופים מפה עד מחר,
כי בעיניי הוא "הגורם לכל צרותיי"
עוד בדיחה,
אם זה לא היה הוא זה היה משהו אחר,

אני לבד מבחירה,
מפחדת מכל קשר אנושי,
בורחת מאהבה,
מציגה את עצמי כזולה,
מתנהגת כמו פרחה מצויה,
כדי שאף אחד לא יאהב,
כדי להגיד כמה אני בודדה,
לא נותנת הזדמנות לאף אחד,
כולל לעצמי,
לא שואפת לכלום,
מעבירה את החיים יום אחרי יום בציפייה שייגמר כבר,
שרדתי כל חיי ועכשיו אני עייפה,
לא רוצה לשרוד יותר,
רוצה פשוט כבר לסיים,
ואז הוא נכנס לחיי,
ופתחתי בפניו דלתות נעולות,
הצלחתי להבריח אותו לבסוף,
והאשמתי אותו שלא נשאר,
שוויתר עליי.

אני מניחה שלמרות כל הפעמים שאמרתי לו סליחה,
הפעם זו הסליחה האחרונה,
הסליחה האמיתית,
הוא לא כועס,
זה לא העניין,
אני מבקשת ממנו סליחה,
אבל גם ממני,
גרמתי לשנינו כאב מיותר,
משחקי כוח ומניפולציות שעשיתי,
לקחתי ממנו אנרגיה שגזלתי גם ממני,
ניסיתי להשיב דבר אבוד שכנראה לא היה זקוק להצלה מפני שלא היה
צורך או שלא היה קיים מלכתחילה.
אני לא צריכה או רוצה שיסלח,
סליחה זו יהירות לשמה,
פשוט צריכה להגיד את זה בפעם האחרונה,
סליחה.

                               

הקטע הזה הוא התכתבות שלי עם עצמי,
זה לא אמור להיות שיר או קטע קריאה,
התייחסו ברשותכם לקטע הזה כיומן,
פשוט היה קל יותר לכתוב את הדברים פה,
הייתי צריכה להוריד את המחשבות מהראש אל הנייר,
אם קראתם עד הסוף אז תודה שנכנסתם,
תודה על הסבלנות ותודה שהשתתפתם במחשבות הכי כנות שלי היום.