"מה תעשה כשתהיה גדול?" שאלתי איזה ילד בן שבע שחיכה איתי
בתחנת אוטובוס.
-אני אעשה דיאטה.
עד פה החידודי לשון, אני מחכה  עם הילדון הזה לאוטובוס שעובר
כל רבע שעה כבר שעה וחצי, לאחר ששברתי את הקרח עם שאלתי
הראשונה שאלתי אותו לשמו, הוא שאל אותי אם יש לי סוכריה
- לצערי הרב לא, למה?
- אהה כי אם היית נותן לי סוכריה אז הייתי אומר לך איך קוראים
לי
-תגיד לי ילדון נפלת על השכל, זה לא כל כך חשוב לי לדעת איך
קוראים לך, וחוץ מזה לא אמרו לך משהו לגבי לקבל סוכריות מזרים
- כן אבל לא אמרו לי כלום בקשר ללבקש

כשאני חושב על זה יש משהו בדבריו, אבל לא הייתי חושב על זה
לולא האוטובוס כבר היה מגיע, אני בסך הכל רוצה לחזור הבייתה
כמו כל ילד טוב שמתגעגע לאמא. משום מה נדמה לי היה שאני מתגעגע
הביתה יותר ממנו.

הוצאתי עשר אגורות מהארנק קצת שיחקתי עץ או פלי ואז הצעתי לו
שאתן לו אותם אם יגלה לי את שמו. למה עשיתי זאת? כנראה מתוך
שעמום .
הוא לקח את העשר אגורות ואמר "שמי דניאל"
- מה אתה אומר, גם לי קוראים דניאל ממש מדהים
-כן זה נחמד. תגיד כמה סוכריות אני יכול לקנות בכסף הזה?
-"אממ לא בטוח נראה לי ששלוש" אמרתי כדי שירגיש טוב, ממילא אני
לא אראה אותו יותר בחיים.
- "איזה יופי אני אלך למכולת לקנות לי אותן עכשיו" הוא אמר
בהתרגשות.
- "אבל רגע" אמרתי "איפה לעזאזל תמצא פה מכולת"
- לא יודע, בטוח יש פה.
- לא שמת לב שאנחנו נמצאים בשומקום, יש פה רק כביש, תחנת
אוטובוס, וכמה דיונות שאלוהים יודע איך הם הגיעו לתל אביב.
- אז מה? אולי בכל זאת יש פה מכולת.

לא יכולתי לתת לו ללכת, גם כי הוא לא היה מוצא מכולת גם אם הוא
היה הולך שבוע, גם כי הוא נראה קצת מעופף, כזה שגם אם תיפול
עליו מכולת הוא יכנס וישאל אם הם יודעים איפה המכולת הקרובה
ביותר,
וגם כי בעשר אגורות הוא לא יכול לקנות שלוש סוכריות במיוחד
במחירים של מכולת באמצע שומקום.
-לשנינו קוראים דניאל ואני גדול ממך בעשר שנים אז תאמין לי שלא
כדאי לך ללכת.
-אבל מה אם הסוכריות דניאל?
-אממ פעם אחרת, כשתחזור הביתה.
-טוב
-זה מעניין שלשנינו קוראים דניאל ואנחנו תקועים בשומקום ביחד
ונוסעים באותו קו נידח לאותו איזור ובכל זאת לא הכרנו זה את זה
קודם.
-באמת חבל
"תגיד, זה לא קצת מוזר שהאוטובוס עוד לא הגיע אפילו דיי מעצבן
"האמת זה היה יכול להיות מאוד מוזר אם זה לא היה היום יום
שבת"

נכון התכוונתי להגיד אבל הוא כבר לא היה שם, ושנייה אחרי זה
הגיע האוטובוס. כל כך שמחתי, נתתי לנהג את המטבעות וחייכתי עד
ששמעתי את המשפט המרגיז:
"חסרות לך 10 אגורות"