"יאממ..." הוא מילמל לעצמו, מלקק את שפתיו. אנטון התעורר
במיטתו, כשהוא מחבק את שמיכתו - בה לא השתמש כלל וכלל לכסות
את עצמו. הלילות בקיץ האחרון היו כה חמים, עד שאנטון פשוט זרק
את שמיכתו על המיטה הרחבה. לרוב הוא השתמש בה לכסות את
מפשעתו, או שסתם חיבק אותה מתוך שינה; בכל אופן, היה זה מספר
חודשים שהיא לא שימשה לחימום.
אנטון החל לפקוח את עיניו באיטיות, וכשהחל להיזכר בחלומו,
מיהר לסגור אותן בחוזקה. הוא לא רצה לעזוב את החלום שלו כל כך
מהר: היה זה חלום כה נעים ומהנה, שאנטון קיווה כי הוא יוכל
להמשיך אותו לנצח.
אבל טבעו של טבע-האדם הוא שטיבם של דברים שאינם נצחיים הוא
כדין חיי אדם: להישאר בלתי-נצחיים לנצח-נצחים.
אנטון ידע כי הוא יצטרך לקום, בסופו של דבר. וסופו של דבר
הקדים להגיע. הקדים מדי, לטעמו של אנטון.
"מוטב מאוחר מאשר לעולם לא", דיקלם אנטון לעצמו, וידע כי
במקרה זה הפתגם אינו תקף. למה החלום לא יכל להימשך יותר? הוא
לא יכל להסביר. ללא שום קשר, הוא ניסה להבין מדוע הפתגם עלה
לראשו. אבל הוא לא מצא שום הסבר. בעצם, אולי זו הייתה נטייתו
לחשוב בציטוטים ופתגמים. לפחות, זה מה שטענו מכריו: "כל היום
אתה מספר לנו מי אמר מה ואיך, אבל מעולם לא שומעים את דעתך
במילים שלך".
אנטון התמתח במיטתו: שלח את יד ימין לפינה הימנית הקיצונית של
המיטה; את יד שמאל לפינה השמאלית הקיצונית של המיטה; את רגל
שמאל לפינה השלישית, ואת רגל ימין לפינה האחרונה. הוא נשאר
כך, מתוח, לרגע-קט ואז התכווץ כולו חזרה מתחת לשמיכה.
"טיפשי מצידי", הוא חשב. ההתמתחות לא עזרה לו להיזכר בחלום.
ההיפך הוא הנכון: כשהתמתח הרגיש את החלום מתפוגג לו מזכרונו,
כמו ניגוב של אדים חמים מעל מראה במקלחת.
הוא עצם עיניו באנחה. היה זה תחילתו של עוד יום מעייף. וכבר
עכשיו, הוא היה כל כך עייף; התחשק לו להתעלף, ליפול על הרצפה
חסר הכרה, עם הפנים אל התקרה, ולשקוע שוב באותו חלום מתוק.
באותו חלום נשכח.

הבוקר שלמחרת היה כמעט זהה. שוב אנטון התעורר באמצע החלום.
שוב אנטון הרגיש כמיהה עזה להישאב חזרה אל מחוז החלומות, אל
הארץ עם האפשרויות הבלתי-מוגבלות, ממלכת הדמיון.
בדיוק כמו אתמול, המציאות היכתה על פניו על אנטון כמו רוח
סערה המנפצת גלים אל החוף. אנטון כיווץ את ראשו אל רגליו,
והשתמש בשמיכה כדי לחצוץ בינו לבין העולם החיצוני.
כך, בעודו שוכב בתנוחה עוברית, אנטון ניסה, כמו אתמול, לשחזר
את החלום. פרטים החלו לחזור אליו. הוא הגיע רחוק למדי; הוא
העמיק בצורה ניכרת לתוך תודעתו, אבל לפתע הרגיש שוב את הסדין
והשמיכה.
הוא עדיין במיטה.
אנטון הבין כי נסיונותיו לחזור לחלומו תמו, לפחות ליום זה.
באנחה חרישית הוא קם והתארגן לעוד יום עבודה משעמם ומתיש.

באותו ערב אנטון התארגן לשינה בשעה מוקדמת יחסית. בתשע בערב
הוא כבר היה לבוש פיג'מה, אחרי ארוחת ערב, אחרי אמבטיה
מרגיעה, ואפילו אחרי שציחצח את שיניו.
הוא החליט כי הפעם יעשה הכל כמו שצריך: הוא סגר את החלונות
והתריסים בחדרו כמה שאפשר. שלא תיכנס אף טיפת אור. הוא דאג
להחשיך את כל האורות בדירתו, ששום דבר לא יפריע לו להירדם.
הוא כיבה את הרדיו - שבמשך רוב שעות היממה היה דוקא פתוח.
הוא הידק את הברזים באמבטיה, ששום טיפה דולפת לא תפריע את
שנתו.
לבסוף, פנה לדבר החשוב ביותר - לוכד החלומות שקנה באותו היום.
בתחילה חשב כי המוכר בשוק הפשפשים ניסה לרמות אותו, אבל לאחר
הסבר קצר הוא השתכנע; נראה היה לו כי הבובה הקנדית (אם אפשר
לקרוא לה בובה, על סמך צורתה המשונה) תעזור לו במשימתו. לפני
ששילם, אנטון הסדיר את נשימתו, והרגיע את נשמתו: "אני מקבל
החלטה נכונה", שיכנע את עצמו, ומסר את הכסף למוכר האדיב.
אנטון סימן עם עיפרון רך נקודה על הקיר. לפי ההסבר של המוכר,
לוכד החלומות המיוחד הזה צריך להיות מעל ראשו של הישן.
זה לא שבעבר אנטון לא שמע על לוכדי חלומות; העניין הוא שאנטון
ידע רק על קיומם של לוכדי חלומות לסיוטים, כאלה שמטרתם לנקות
את ראשו של החולם מחלומות רעים.
אנטון החל לדפוק מסמר בקיר, בתחילה לאט, וככל שהמסמר העמיק,
כך אנטון הגביר את הקצב.
זה לא שאנטון לא היה בחור סקפטי. להיפך. הוא לא האמין בקלות
לכל אדם. אבל המוכר היום... היה בו משהו משכנע במיוחד. מן
בחור שכזה, לא סתם אחד.
צריך להכיר את שוק הפשפשים כדי להבין מה לכד את עינו של
אנטון. רוח השוק היא כזאת שלנכנס אליו מיד מוצעים כל הדברים
בבת אחת: כל מוכר מכריז על מרכולתו בקולי-קולות, מנסה למכור
את מוצריו. רוח השוק, אם כן, היא פעלתנית ותובענית.
היום, כאשר נכנס אנטון, תשומת לבו הוסטה מיד אל דוכן
המריונטות. שם ישב מוכר שקט, מבוגר מאוד, ולא צעק מילה. כאשר
אנטון התקרב אליו - בהססנות כלשהי, כי הרי המוכר נראה לו מוזר
קצת - המוכר הזדקף בכסאו, וחייך אל אנטון.
"אדוני, האם אתה מעונין בלוכד חלומות?" הוא פנה אליו.
...ומשם השיחה התגלגלה לה. כשאנטון ישב על מיטתו ושיחזר את
ארועי אותו היום, הוא הבין מה היה כל-כך משונה באותו מוכר.
היה זה כאילו הוא הכיר את אנטון כבר שנים.
אנטון כבר סיים לדפוק את המסמר בקיר, ופנה לקשור את לוכד
החלומות.
"חשוב שהוא יהיה רפוי, ויוכל להסתובב על צירו", אמר לו המוכר
בשוק, וכך אנטון עשה: הבובה המוזרה הייתה תלויה באוויר, עם מן
רשת של עכבישים תלויה באמצעה, וחור עגול באמצעה.
"זה בטח מה שתופס את החלום", חשב לעצמו אנטון, אבל החליט לא
להתעמק יותר מדי במיסטיקה.
אנטון הסיר את נעלי הבית שלו, ותחב את עצמו היטב מתחת לשמיכת
הפוך הגדולה שלו. משיכה קלה בחוט המנורה - ונכבתה התאורה.
הוא עצם את עיניו, והתפלל בכל ליבו שהלילה הוא יצליח לזכור
סופסוף את חלומו.
ואז הטלפון צילצל. זועף, הוא הרים את השפופרת שהייתה מונחת
ליד ראשו.
"כן!"
"אנטון? זאת אני, שירלי". אחותו הייתה בצידו השני של הקו.
ליבו של אנטון התרכך במהירות, כמו חמאה מומסת על קלח תירס חם.
"שירלי! כמה זמן לא דיברנו!"
"נכון. אני מפריעה?" היא שאלה, קולה העדין מזכיר לאנטון רגעי
ילדות קסומים.
אנטון התלבט מה לענות.
"קצת. בדיוק הלכתי לישון, ו..." הוא לא ידע כיצד להסביר איך
בשעה כזו הוא כבר במיטה.
"טוב, אז תמיד אני יכולה להתקשר בפעם אחרת, נכון? נסכם שנדבר
מחר?"
"אין בעיה. לילה טוב, שירלי!"
"חלומות מתוקים!" היא ענתה בחזרה, קולה המתנגן שוב גרם לאנטון
לחייך.
אנטון ניתק את הטלפון ועצם שוב את עיניו; באותו זמן גם מתח את
רגליו וידיו.
"אם לוכד החלומות באמת יעבוד הלילה, הוא בטוח יתפוס חלומות
נעימים", אנטון חשב לעצמו, ונרדם מחייך מאוזן לאוזן, גופו עתה
רפוי.

שוב הגיע בוקר. הפעם לקח לאנטון קצת יותר זמן להתעורר. הוא
ישן שינה כל-כך עמוקה, שהיה בטוח כי ישן במשך שבוע או משהו
כזה.
אנטון פתח עיניו, כולו שמח על שהגיע יום חדש.
ואז נזכר! לוכד החלומות!
אנטון היה מבוהל לרגע, מכיוון שהרגיש ממש עירני, ולא זכר מאום
ממה שחלם בלילה.
הוא בא לפתוח את פיו, לצעוק בהפתעה, ולפתע הרגיש משהו מוזר.
נוכחות זרה בפיו. מן נוזל מוזר. המרקם הזכיר קצת חלב, אבל זה
היה מעט יותר סמיך. פחות סמיך ממילקשייק. התיאור היחיד שעלה
בראשו של אנטון היה "סמיך במידה הנכונה".
הטעם היה מתקתק, אבל לא בצורה הדביקה של השוקולד. משהו מאוד
טעים, חלק כולו. לא מהדברים שישאירו תחושת לוואי מרגיזה, חשב
אנטון. פשוט תחושה נעימה; הוא יכל להישאר עם התחושה הזאת בפה
לנצח, לולא היא נספגה באיטיות אל החיך שלו, זרמה באיטיות
לגרונו.
אנטון ניסה לתת שם לתחושה הנעימה שהייתה בפיו, אבל לא הצליח.
אבל תחושה זו כל כך נעמה לו, עד שלא הפריע לו כלל וכלל העובדה
ששכח את חלומו. אנטון רק התרכז בטעם המתקתק הזה; הוא ידע
איכשהו שחלם בלילה על אחותו, ועל הזמן המהנה שבילה איתה; על
הזמן המהנה שיבלה איתה.
אנטון חייך ועצם את עיניו, מתענג על כל טיפה של החומר המיוחד
הזה.
הוא פתח את עיניו, וראה מעליו את לוכד החלומות.
הוא שיחזר בראשו כיצד הוא תלה אותו אתמול. כיצד ביצע הכנות
מדוקדקות לשינה, ואיך אחותו התקשרה רגע לפני שנירדם.
לאט-לאט, הדברים התחברו לאנטון בראש: הוא פשוט חלם חלומות
מתוקים.