חם. קיץ. אני ובובי בדרך חזרה אליה הבייתה מהים, והרגליים שלי
מלאות בשלפוחיות ענק, אני בקושי יכולה ללכת. השפתיים שלי
סדוקות ואני צוחקת. בובי מספרת לי כל מיני סיפורים והמוח שלי
מנותק. אני פשוט צוחקת, צוחקת הכי חזק שאני יכולה, צחוק
מתגלגל, לא שלי. לי בכלל יש צחוק כלבי חצי נשמע מריאות
מאובקות - מעושנות. בובי מחייכת, מנערת את שערה ומעיפה עלי כל
מיני יצורים ימיים, מדוזות, נדמה לי שאפילו קרפיון הצליח
לחדור לתוך הרעמה הג'ינג'ית המפוארת שלה. כשהגענו לפסל של
תומרקין, לא האמנתי. רק סיפורים של מתופף זקן זכורים לי ממנו,
וחשבתי שעוד לא אזכה לראות פירמידות שבורות לעולם. בובי
הוציאה גיטרה מתוך השיער והתיישבה על הרצפה הקרירה כנגד החום
הקיצי. נשכבתי, ונתתי לעיניים החולות שלי להזדגג, כמו שביקשו
כל היום. עכשיו כבר לא צריך להתאמץ, אין בשביל מה, או בשביל
מי.
השעה הייתה מאוחרת, נדמה לי ששתים לפנות בוקר, ולידינו על
קובית בטון גדולה ישבו חבורת אנשים שלא זיהיתי, וגם לא היה לי
כוח לפקס את המבט בכדי לאשר זאת. בובי נראתה קצת חסרת מנוחה,
אבל כהרגלה ניגנה שירים יפים. לא משנה מה היא תנגן, אפילו אם
זה יונתן הקטן, הם תמיד יהיו יפים, עם הקול הקסום שלה שבא לה
מעמוק - עמוק בבטן, ועם הציפורניים הארוכות ארוכות שלה שלא
משנה כמה אכזריות הן נראות ממבט ראשון, המגע שלהן הוא העדין
שהרגשתי, וכשהן נחבטות במיתרים יוצאים צלילים של אלפי כלים,
שונים ומשונים.
הורדתי את כל הבגדים שלי והלכתי יחפה וערומה אל עבר קוביית
הבטון שכעת נראתה כסוג של מזבח. היבלות הפכו לעור קשה ומאותו
הרגע ועד לסוף חיי לא הרגשתי יותר דבר בכפות הרגליים. הצטערתי
על זה קצת, כי זכרתי כמה אהבת לדגדג את הבהונות שלי, וכמה
אהבתי לצחוק. אבל לא נותר דבר לעשות, והפסיכיאטר אמר שכל כך
רציתי לשכוח אותך עד שהכרחתי את עצמי לאבד את התחושה ברגליים.
ככל שהתקרבתי יותר אל הקוביה נדמה היה שקבוצת האנשים מתמעטת
ומתמעטת. הקבוצה אשר בהתחלה נראתה לי כארבעים אנשים, אט אט
החלה לדמות לעשרים ואז לעשר ופתאום לשמונה ואז לחמש עד שהפכה
לזוג. עמדתי מאד קרוב, מנודנדת ופעורת עיניים, מנסה להרגיל את
עיני לראות שוב. אחת הדמויות הייתה גבוהה מאד והרגשתי שהדמות
השניה מסתכלת עלי במבט ממש מפחד, כאילו אני מאיימת עליה.
"רונה," הגבוה פצח "מה את עושה פה?"
מהפה שלו נדף ריח של דגים ווניל מתקתק והסתברתי לו תוך כדי
הליכה מימין לשמאל וחזרה שניבאתי את נוחכותו. "זה יכול
להיות," הוא תירץ בספק עיניין ספק זילזול "אנחנו כבר יודעים
למה את מסוגלת", הוא פלירטט, קרץ, אחז בידה של הדמות השניה -
נערה בערך בגילי שאם העיניים שלה היו משדרות קצת יותר חיים
היה אפשר להתבלבל ולחשוב שהיא אני - והתחיל לרוץ. היבטתי בהם
מתרחקים ממני והופכים לכלום ככל שהם מתקרבים לקו האופק. בובי
המשיכה עם השירים העדינים שלה שחדרו לי דרך בית החזה ישר אל
תוך הלב והחלו רוקמים לי שם שמות כמו יובל ענבל בובי וסימון.
התכווצתי את תוך עצמי והכאב שאחז אותי באותו הרגע היה החזק
שהרגשתי מימי. חום אשר בער בבטני התפרץ לו אל כל חלקי הגוף,
כמו אחרי שתיית ברנדי מרובה. התחלתי לבכות. בובי הסתכלה עלי
בעיניים נבובות והמשיכה, הבנתי שנשרט לה התקליט - "ובסוף הדרך
עוד נראה את ובסוף הדרך עוד נראה את ובסוף הדרך עוד נראה את".
דידיתי לעברה ונתתי לה שתי בעיטות שככל הנראה הכאיבו לי הרבה
יותר מאשר לה. הוצאתי אנקה מתמשכת והיא הזיזה את ראשה, התנערה
והעיפה עלי אבק ובקבוקי לק שקוף ואמרה: "מצטערת רונה-לי,"
ועינייה נצצו. "אספמיה רחוקה מידי בשבילינו."