להתנער מזהותי?
הסתכלתי על עצמי. מצאתי כמה זהויות. יכול להיות שהיה שם יותר
אך עדיין לא שמתי לב.
אכן הייתה עליי זהות מינית.
אכן הייתה בתוכי זהות לאומית.
זהות לאומית.
האם אני סינית?
האם אינדיאנית?
האם סלובנית? ארמנית? גרוזינית?
אולי צ'רקסית? אולי פיליפינית?
דרוזית?
אולי אפריקנית?
אולי מעורבת? אולי מחולקת?
אולי מרובעת? אולי מדורגת?
אולי גם וגם? אולי שם ופה?
אולי שום דבר?
ואם לא אשאל?
עדיין הם מזהים. הם יודעים מי אני. הם כבר החליטו. הם כבר
שייכו. הם כבר הדביקו.
הם כבר יודעים את מקומי.
הם מכווינים. הם מזהים. הם יודעים. הם מודיעים.
כך ניערתי את עצמי.
לא היה פשוט הוא הדבר.
זהותי נדבקה אליי.
ואז הם הזהירו: "אם תאבדי את זהותך, תאבדי את מקומך, וגם את
שורשך..."
"אני מוותרת", אמרתי.
"את מסולקת", הודיעו.
כך עזבתי את "גן העדן".
הסתכלתי שוב על עצמי. הלכתי מ"גן העדן" אחד, הגעתי ל"גן העדן"
אחר.
גן עדן של מין.
כי היה לי מין.
לכן גם הייתי שייכת לגן העדן הזה.
כאן כבר לא יכולתי להשתולל ולשאול כל כך הרבה שאלות. לא ניתנה
לי אפשרות להיסחף.
אך עדיין היו לי כמה שאלות שיכולתי לשאול.
ושאלתי. האם אני נקבה? זכר?
גם וגם?
נקבה בגוף של זכר?
זכר בגוף נקבה?
גם וגם?
אולי שום דבר?
אבל ההתרחשות כאן דומה לזו שבגן העדן הקודם.
הם כבר יודעים. הם כבר מזהים, משייכים, מודיעים, מתלחששים,
מחייכים...
אכן הם בטוחים.
התחלתי להתנער.
גם כאן לא היה דבר הוא פשוט.
"אם תאבדי את זהותך, לא תהיה לך לא אהבה, ולא הנאה", הם
הזהירו.
"אני מוותרת", הודעתי.
"את מסולקת", הכריזו.
הלכתי משם.
עם צבע עור לא מזוהה. עם פניי הבלתי נראות. ללא ניירות. ללא
שורשים. ללא מדינה. ללא בית. ללא אהבה. ללא שם. ללא שפה.
לא נשאר זכר מזהותי.
אכן הייתה בלבי הקלה.

הסתכלתי על חפצים שגררתי איתי.
לא היו לי בגדים. לא ספרים. לא תכשיטים.
לא מכשירים. לא נכסים.
אכן הייתה בלבי הקלה.
הרגשתי רעב.
יום.
יומיים.
שבוע.
שבועיים.
הרעב נגמר. לא הרגשתי דבר. שכחתי איך רעב מורגש.
הם ניגשו אליי.
בואי תאכלי, למה את מתאפקת?
למה לך להתאפק?
אינני מתאפקת יותר.
אין להתאפק, כאשר דבר אינו מגרה, אינו מפתה, אינו מחכה.
אינך זקוקה למזון?
אינני יודעת. את זה אני רוצה לגלות.
לפני שתגלי, תמותי מרעב...
האם אני חיה?