הכל התחיל בבוקר אחד בכיתה ח', כאשר הבחנתי שאיני רואה היטב
את המופיע על הלוח ממקום מושבי שהיה במרכז הכיתה. באותו זמן
התקיים בוחן בחשבון והמורה ננה העדיפה לכתוב את התרגילים על
הלוח במקום לחלק לתלמידים דפים.
האם זה 6 או 8? ושם? זה 50 או 59? לא יכולתי להחליט והדבר
מילא את לבי חששות, שהרי טעות קטנה בקריאת התרגיל תוביל
לתשובה שגויה. לא הייתה לי ברירה, כיווצתי את עיניי וכתבתי את
המספרים שנראו לי באותה עת כמספרים שאכן הופיעו על הלוח.
עברו מספר ימים והמורה החזירה את הבחנים. הציון שקיבלתי היה
גבוה אך התווספה אליו הערה: "גש אליי אחרי השיעור". הייתי
סקרן לדעת מהי הסיבה לכך, אבל בסתר לבי ידעתי שיש לכך קשר
ל"תקרית המספרים".
המורה ננה קיבלה את פניי בחיוך: "אני יודעת שאתה מאוד מוכשר
ופתרת את התרגילים בצורה נכונה, אבל אלה לא היו התרגילים שאני
ביקשתי מכם לפתור..." הייתי נבוך ושאלתי: "למה את מתכוונת?"
ננה הטובה אמרה בזהירות: "בדקת פעם אם אתה צריך להרכיב
משקפיים?" עניתי בכנות: "לא, לא חשבתי שאני צריך." וננה
הוסיפה: "כדאי שתיבדק בקרוב."
כעבור חודשים אחדים... מה קרה? על כך בחלק ב'.