[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שירי הראל
/
יואבי שלי

"את לא מבינה שאני לא רוצה את הילד הזה, ולא רוצה אותך, ואני
לא מבין מה את רוצה ממני, אני עם רבקה עכשיו, ואנחנו חוזרים
לירושלים, די, תעזבי אותי כבר". הדף אותה ממנו. ליל קיץ חם על
מרפסת הגג בתל אביב המפויחת.
"אתה כל כך טיפש, זה לא העולם שלך, כאן זה העולם שלך, אני אתן
לך את כל מה שחסר לך". דוד כבר לא ידע את נפשו מרוב זעם, הוא
היה שיכור, מפוחד, קטן. כל כך רצה לבכות. אני לא יכול יותר,
חשב, אני חייב לגמור עם זה, עכשיו לתמיד. הוא דחף אותה מעל
המעקה ובלי להשתהות לרגע רץ אל דלת היציאה מן המרפסת, ירד
שלוש קומות במדרגות הבניין, דחף בחוזקה את דלת הכניסה, שהייתה
עכשיו, בפעם האחרונה, דלת היציאה, נכנס לרכבו שחנה מול הבניין
ונסע. לתמיד.
בוקר. היא הביטה ימינה ושמאלה. הוא מדבר אליי? שאלה את עצמה.
כבר כמה ימים שהם מנסים לגרש אותה מכאן. אין סיכוי. במיוחד
עכשיו, לפני הלידה. אני חושבת שמצאתי לי מקום לא רע, חייכה
לעצמה בגאווה. הם אמנם קוראים ומפספסים לי, אבל עדיין לא
השתמשו במטאטא או מגב כדי לנסות לגרש אותי. הבחור המשונה הזה
כבר כמה פעמים ניסה לדבר איתי. הוא חושב שאני מבינה עברית?...
הוא מצפה שאני אענה? מה, הוא לא רואה שאני חתולה?
דוד התעורר בבהלה באמצע הלילה. חלונות הזכוכית רקדו
במסגרותיהם. זה היה רק חלום, הרגיל את עיניו לחושך. למציאות.
"רבקה את ערה?" שאל חרש, ואחר כך חזר, בקול רם, "רבקה?" רבקה
הסתובבה במיטתה לעברו. "כן דודי, מה העניין?" אמרה, מנומנמת.
"חלמתי חלום נורא", אמר והתיישב במיטתו, מנגב עם קצה השמיכה
את אגלי הזיעה בין האוזן לפאה. "מה חלמת?" שאלה, מתיישבת
מולו, מושכת מעליה את השמיכה. בלילות הקרים הללו כל כך רצתה
לישון מכורבלת בזרועותיו. המיטות הנפרדות היו עבורה הסבל
הגדול ביותר בחיים הללו.
"זו נועה, היא באה אליי בחלום, היא ביקשה סליחה והפכה לחיה
מתה, טמאה". רבקה כבר התרגלה לסיוטי הלילה של בעלה. מאז שסבו
נפטר, והוא קיבל על עצמו את בית הכנסת הגדול בירושלים, הוא
היה נתון תחת הרבה מאוד לחץ. פרק ההוללות בחייו, שאותו הקפיד
להסתיר ממשפחתו, ובין דפיו הכיר את רבקה, הותיר בו צלקות.
נועה הייתה השותפה הפעילה שלו בעסקאות הסמים, שהיו מתבצעות
באיזה מרתף ברחוב המסגר בתל אביב. היא גם הייתה המאהבת שלו.
דוד היה מגיע לתל אביב בכל יום שלישי. להוריו סיפר כי הוא
מתנדב במועדון קשישים. הם תמיד תהו "למה דווקא בתל אביב?" אך
שמחו כי בנם צדיק טוב לב, והעדיפו לא להתערב.
רבקה הייתה החברה הכי טובה של נועה. הן למדו יחד עיצוב גרפי
באסכולה. היא גם הייתה לקוחה לא רעה.
מיאו. "שוב היא מייללת, יצחק", לחש אביתר לשכנו לתפילת
השחרית. "תראה את דוד, הוא נהיה אדום, הוא בכלל לא מסתכל
בספר, הוא כל הזמן מרים את הראש ומסתכל עליה".
מיאו. "תראה איזו שמנה היא", צחקק אביתר, "נראה לי שהיא
בהיריון".
"שששששש", היסה אותו מאחור אחד המתפללים המבוגרים.
דוד שמע את הלחשושים מאחוריו. החבר'ה הצעירים האלה, כל כך
מזכירים לי את עצמי בגילם, חשב תוך שהוא ממלמל את התפילה
השגורה בפיו כתוכנת מחשב. נועה, נועה, איך הסתבכנו?... שאל את
עצמו, ופזל לעברה. שם מעל ארון הקודש, ישבה וליקקה את פרוותה.
הסתיימה תפילת השחרית. אביתר ויצחק סגרו את ספריהם ונשקו להם,
קמו על רגליהם, ולפתע נעמד הרב מול ארון הקודש. "מה זה?" לחש
אביתר, וחזר לשבת. "זה לא "התרת נדרים" של יום כיפור?" שאל
אביתר ויצחק הנהן. "נדמה לי שכן, אבל זה בכלל לא יום כיפור
עכשיו".
דוד הזדקף והחל מתיר את הנדרים, הקללות והחרמות של נועה. היא
לא נראית מופתעת, חשב לעצמו, מביט בחתולה השמנה. עכשיו הכל
יבוא על מקומו בשלום.
טוב, הוא סיים? תודה לאל. נמאס לי מהקשקשן הזה, חשבה, ממש
בקרוב אני צריכה להמליט. אני צריכה קצת שקט, ואת זה ממש אין
לי כאן. היא חיפשה לה דרך לקפוץ. מזל שחתולים תמיד נופלים על
הרגליים, חייכה בגאוות יחידה. אבל לרגע שכחה ששיווי המשקל שלה
יכול להוציא את המקרה שלה מהמשוואה. היא שניים עכשיו ולא אחת.
הגור באמת נפל על הרגליים. היא לא.
בלילה חזר דוד אל הישיבה. מעל הדלת דלקה המנורה הגדולה,
שהתקין בעצמו כשמונה לרב הגדול של הישיבה. בכך אני מטהר את
עצמי, חשב לעצמו אז, מאיר מחדש את הישיבה של סבא, מכפר על כל
חטאיי. והנה שוב הוא כאן, מנסה לכפר על עוד חטא אחד שידע שאין
עליו סליחה ולא מחילה. מתחת למדרגות הכניסה שמע יללה חרישית.
"נועה תמיד רצתה שנקרא לך יואב", אמר לגור, שיצא ממחבואו
והתחכך בנעליו. הוא התיישב על המדרגה, והרים בידיו את הגור
הקטן.
"אל תדאג, יואבי, אתה עם אבא עכשיו".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מוות לענבים!!!





המטיף דוגל
בטיהור בוסתני


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/11/06 12:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שירי הראל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה