מוזר לראות את חמי, אביה של רעייתי, פותח את תיק הסוכה, מוציא
מוט ומתחיל לדמוע.
זו פעם ראשונה שאני משתתף איתו בבניית הסוכה בביתו. עד שנה זו,
כמו כל הצעירים, לא מצאתי זמן, אתם יודעים: עסוקים, רצים,
ממהרים. חמי היה מבקש ממני להשתתף בבניית הסוכה כל שנה כמו
תקליט ואני כתקליט שבור הייתי עונה אשתדל, נראה אם אוכל...
השנה, ידעתי שאם לא אשתתף  בבניית הסוכה  אגזים, הוא בטח יפגע
ואני אהבתי את אביה של אשתי. איש חכם, חם ולבבי, פיניתי כמה
שעות מכלום לעסוק במצוות בניית סוכה.

הוציא חמי תיק בד ענק בתוכו הייתה מונחת סוכה לנצח ארוזה,
מוטות מסודרים בתוך התיק ומתחת לתיק קשור סכך לנצח ומספר לוחות
עץ דקים שעליו יונח הסכך.
וכך התחילה בניית הסוכה, חמי הוציא מהתיק את ארבעת העמודים
והחל לדמוע, בתחילה חשבתי שזה סתם מקרה, אולי איזה גרגר אבק
נכנס לעינו, אך לאחר דקות מספר גברו הדמעות ואנחות נשמעו
יוצאות בכאב רב מתוך הבטן, ממקום עמוק. היה מפנה  פניו לאחור
כדי שלא אראהו, רגע שלא רצה שאהיה נוכח בו אך היה לו קשה
להסתיר את סערת רוחו.

הבנתי שדבר מה מציק לו. חמי לא היה איש שאפשר לומר עליו שהוא
בכיין או אדם הסובל ממחושים. אפילו באזכרת השנה לבנו יובל
שנפל במלחמת יום הכיפורים היה יודע להסתיר את רגשותיו. אמרו
עליו שהוא עשוי מפלדה. פניו לא הראו אפילו ברמז את שהתחולל
בתוכו, אמרו עליו שהוא שומר בבטן יותר מידיי, כזה היה.

וכך החזקתי את אחד מעמודי הסוכה, חש מבוכה רבה ומשתאה על פרץ
הרגשות שפתאום התגלה לי למרות ניסיונותיו להסתירם.
"יש בעיה ?" שאלתי מעט בגמגום.
חמי ראה שגם אני במצוקה וחש שעליו להסביר.

"אתה יודע שבני בכורי, אהובי יובל, אחיה הבכור של אשתך, נהרג
במלחמת יום הכיפורים בסיני, את ההודעה על מותו קבלתי יומיים
לפני סוכות כשאני בונה את הסוכה, אך לא התאריך הזכיר לי את
בני, אלא הסוכה לנצח שהוצאתי מהתיק".

כשראה שממש לא הבנתי את כוונתו הסביר: "את הסוכה הייתי בונה כל
שנה עם  יובל, יובל היה דואג לקרשים וביחד, אב ובנו כשבידנו
פטיש טפסנים, הפטיש שראשו כמו מזלג מכופף כדי להוציא מסמרים,
היינו מנקים את הקרשים מהמסמרים של שנה שעברה ומחברים קרש לקרש
עד שהייתה עומדת קובייה עם ארבע דפנות לתפארת, אני הייתי מכין
את הדפנות ויובל היה יוצא להביא סכך ממרכז החלוקה של העירייה.
ממש ברחבה מעל ביתנו, שם היו שופכות משאיות של קק"ל ערימות של
עצי אורן ריחניים. תמיד קרה שכשסיימתי את הדפנות הגיע יובל עם
ערימה של ענפי אורן קשורים בחבל, יובל היה משחרר את הקשר
ומושיט לי ענף אחר ענף להניח על גג הסוכה. לאחר סיום הנחת הסכך
אשתי הייתה מביאה בדים צבעוניים שהבאנו איתנו מחוץ לארץ רק
בשביל סוכות ויובל ואני אחד אוחז ואחד תולה את הבדים, תולים את
הבדים הצבעוניים על דפנות הסוכה מבפנים.
בסיום הכנת הסוכה היו באים הקטנים לקשט את הסוכה ואני ויובל
היינו נכנסים לשתות כוס תה חם יחד, תמיד אבל תמיד, הייתי רואה
את אצבעות ידיו של יובל עם שטפי דם קטנים ממכות שקיבל מהפטיש
ואת זרועותיו הארוכות מלאי השריטות. "יובל", הייתי אומר לו,
"בו נקנה סוכה לנצח, חצי שעה והסוכה מוכנה, למה צריך את
השריטות, המכות ושעות העבודה הרבות?" יובל היה מביט בי, עיניו
נוצצות וחיוך ממלא את פניו, "אבא, אני עוזב את הטכניון ואת כל
עיסוקיי כדי לבנות איתך את הסוכה, היופי הוא למצוא את הקרשים,
לחטוף מהפטיש ולהישרט, להיות איתך יחד כמה שעות, שריח זיעתי
ידבק בריח זיעתך, לחוש את ריח האורן הטרי, ואתה רוצה לוותר על
כל הכייף הזה?"  כך השאיר חמי את הסיפור בשאלתו של יובל.

"אתה יודע," אמר לי "שנה לאחר שיובל נהרג, קניתי את הסוכה
לנצח, כל שנה כשאני בונה את הסוכה לנצח, אני נזכר בקרשים,
בפטיש עם ראש המזלג המכופף, במכה על הציפורן ומציצה מהירה של
האצבע הכואבת, אני רואה בעיניי רוחי את יובל מציץ מבין ענפי
האורן ומריח את זיעתו וזיעתי ואיני יכול להתאפק, אני מתחיל
לדמוע..."