הוא עבד על הפרוייקט הזה כבר שנה וחצי, יום יום היה הולך לחממה
שלו מוקדם בערב וחוזר מאוחר בבוקר. הוא עבד בלילה כדי שאנשים
לא יגנבו לו את הרעיון. הוא היה יושב שם כל הזמן הזה וחושב איך
הוא יצליח לעשות את זה סוף סוף, הוא חלם על זה מסוף כיתה ג
בערך.
פעם הוא נתן לי להיכנס איתו, ניג'סתי לו איזה שבועיים אמנם,
אבל בסוף הצלחתי.
כשנכנסתי היה ריח מוזר, תפל, כאילו מישהו עשה מרק ושכח לזרוק
אותו אחרי שפג תוקפו.
שאלתי אותו- "תגיד לי אייל, אתה באמת חושב שאנשים יקנו דבר
שכזה?" והוא חייך אליי ואמר- "בטח, זה משהולך בשוק היום". אז
שתקתי, כי אם אייל אומר שזה מה שבשוק אז אייל יודע. רציתי
להמשיך לשתוק אבל לא יכולתי אז שאלתי עוד שאלה- "ובכמה אתה
מתכוון למכור את זה?". אייל לא ענה, כניראה שהוא היה כל כך
שקוע בליצור שהוא שכח את השיווק , או שהוא רצה לשכוח, הרי הוא
אהב את פרי יצירתו ולא רצה להעביר אותה לידי אחרים. שוב היה
שקט...
בסוף נמאס לי לגמרי מהשקט ומאייל אז אמרתי לו - "זה כולו תפוח
אדמה ורוד!". הוא נעלב, אני שונאת שהוא נעלב כי הוא עושה פרצוף
של כלב אשפפי מסכן. אז קמתי מהכיסא, פתחתי את הדלת של החממה
ואמרתי לו להתראות. הוא לא ענה אז סגרתי את הדלת והלכתי
לביתי.

                                         

עברה שנה, אייל ואני לא דיברנו מאז. הלכתי לי בשוק עם חברה שלי
ופתאום הרחתי את אותו ריח של מרק. הסתכלתי לצדדים ואז והם היו
שם, קבוצה נאה של תפוחי אדמה ורודים "ישבו" להם בנחת בתוך ארגז
שכתוב עליו- אייל זה אני ואתם לא. הוא הצליח, איזה יופי, חשבתי
לעצמי וקניתי לי 5 תפוחים, רק כדי לטעום. בבית עשיתי לי פירה
ורוד, הטעם לא היה משהו... אז ויתרתי והלכתי למקלחת.