שוב אני מוצאת את עצמי לבד.
שוקעת במחשבות, קשה להודות אבל גם קצת מרחמת על עצמי, אבל אין
לי מה לרחם על עצמי הרי כולם מרגישים בודדים לא? לכולם יש ימים
כאלה,
חבל שבזמן האחרון הם יותר שכיחים...
אני יושבת בחדר, לבד, מבחירה, באמת! חושבת עם עצמי,
על מה כבר יש לי לחשוב?
שוב על זה שאבא לא התקשר כבר שבוע הביתה? או על זה שאף אחד לא
קרוב אליי, באמת, כדי לדעת מה עובר עליי, או שאולי כן אבל לא
איכפת להם? יותר הגיוני שהם מפחדים, מפחדים לדעת מה עובר עליי,
מפחדים לדעת מה אני עושה או לא עושה לעצמי, שאם יקרה לי משהו
זה לא יהיה באשמתם, הרי הם "לא ידעו"...
מעניין אם הייתי 10 קילו יותר הייתי בן אדם יותר שמח, פעם
הייתי, אבל תמיד הייתה בי את העצבות הזאת, הבדידות הזאת, שלא
משנה כמה אנשים יש סביבי, אף אחד לא באמת מגיע עליי, אני כל כך
שונה ממה שהם חושבים, אני לא צבועה, אני אמיתית אבל הם לא
מבינים את זה, אותי, טיפשים...
חייבים לדבר על דברים שטחיים כדי לא להראות טיפשים כדי לא
לחשוף יותר מדיי, הם לא מבינים שזה מה שעושה אותם טיפשים?
ואולי הם לא פוחדים, אולי הם באמת חלולים?
רוצה להיות רזה, רוצה להיות יפה, רוצה יותר צומת לב, רוצה יותר
אהבה, רוצה שליטה, על החיים שלי!
הכל פשוט קורה, אני כבר לא מתמודדת כמו פעם, פעם יכולתי לבכות,
עכשיו נגמרו לי הדמעות, הכל פשוט קורה ועובר לידי,ואני מקבלת
את זה.
קיבלתי היום מכה מכדור, זה היה בטעות, ידיד שלי זרק כדור ופגע
לי בדיוק בחזה, לא נבהלתי, לא צעקתי, לא בכיתי זה פשוט קרה,
וזה כאב זה באמת כאב, אבל לא הרגשתי את זה, מה עשיתי לעצמי?
מחפשת עומק.
עומק בעצמי, מחפשת את עצמי.
אף פעם לא הייתי כל כך שקטה, בודדה, אני לא מדברת עם אף אחד
באמת על מה שמציק לי על מה שעובר עליי הרי אני זה מספיק לא?
הרי אני מכירה הכי טוב את עצמי,אני צריכה מציאות!!!
לפני ש-"היא" תבוא ותהרוס אותי שוב, ואז באמת זה יהיה הסוף,
ואני מרגישה אותה, היא עוברת לי ליד האוזן הולכת וחוזרת, היא
התחילה לבקר אותי כבר הרבה, יחסית...
אני משתדלת!!! באמת שאני משתדלת, כן, אני אוכלת, לא מקיאה, הכל
בסדר, היא מטריפה אותי!!
כמה כבר אפשר להיות הגיוניים? לשמור שהרגליים יהיו על הקרקע
ולא לרדת במשקל... ועכשיו שהוא התגייס, החבר הכי טוב שלי,
המלאך שלי אני לגמרי לבד, איך אני יכולה להציל אותי מעצמי?
אולי אני יקרא לסופרמן.
-שתקי מטומטמת!