לא יודע מה עלה בדעתי ביום שבו החלטתי לצאת לערב של היכרויות
בזק - מה שנקרא בלשון העם "ספיד-דייטינג". אני משער שחשבתי
שאם בבליינד דייטים של אחד מול אחת לא הלך לי עד היום, אולי
כדאי לחשוב בגדול ובכך להגדיל את סיכויי ההצלחה פי 7. כי מי
שמשקיע ומזיע - בסוף מגיע.
הגיע הערב הגדול ואני התלבשתי במיטב בגדיי ויצאתי להיאבק
בגורלי. הבחורים והבחורות החלו למלא את האולם בהדרגה, נזהרים
לשוחח רק עם בני אותו המין מחשש לקלקל את הרושם הראשוני אצל
בני המין השני וליצור היכרות מוקדמת מדי שתפריע בהמשך.
בשבע וחצי בדיוק שמעתי את המנחה אומרת: "ערב טוב לכולם, ערב
טוב לכולן. הערב אנו כאן בשאיפה להכיר את החצי השני שלנו, כל
אחד על פי טעמו והעדפותיו. פשוט תהיו עצמכם וזה יצליח, אני
בטוחה. בעוד כמה דקות אני אתן את האות ואז כל בן יישב מול אחת
הבנות. הסדר הראשוני לא חשוב, מכיוון שבכל 7 דקות יישמע גונג
והגברים שלנו יעברו הלאה, אל הבחורה הבאה, עד לסיום הסבב. הכל
ברור עד כאן? לא לשכוח לסמן בסיום בדף את האחד או אחת או יותר
שמצאו חן בעיניכם ושתרצו לפגוש בשנית. בהצלחה!" ואולי אף אחת?
חשבתי לעצמי.
הראשונה שהתיישבתי מולה הייתה אלמוג, בת 26. היא הבחינה בתג
שהיה צמוד אליי ואשר נשא את שמי ופתחה: "דני? אני מכירה אותך!
לא ראיתי אותך במועדון ההוא באלנבי בשבוע שעבר?... לא, רגע,
זה היה במסיבה של דנה!" אני ידוע כבחור ישר, אז הטחתי בפניה
את האמת: "לא, לא ראית אותי שם כי אני לא הולך למועדונים, לא
אוהב לרקוד וגם שונא מסיבות". מההלם, אלמוג השתתקה וקפאה
במקומה. לא ראיתי טעם לנסות להוציא אותה ממבוכתה. הנחתי
שממילא אין כל התאמה בינינו וחבל לבזבז את האנרגיות על עניין
שאבוד מלכתחילה. ככה, תוך שתיקה מביכה, עברו הדקות באיטיות
מרגיזה כשאנו פוזלים לצדדים ומביטים בשעונינו עד שנשמע הגונג
הגואל.
השנייה הייתה יעל, בת 25, לבושה בשמלת מלמלה מהודרת. אמרתי לה
שלום והיא השיבה ב"היי" ומיד הוסיפה: "מה אתה עושה בחיים?"
עניתי: "כרגע אני לומד מכונאות ב..." אך היא לא נתנה לי
להשלים את המשפט: "מכונאות? די... אני לומדת אמנות שנה
שלישית. אתה לא תאמין אם תראה את היצירה האחרונה שלי. משהו לא
מהעולם הזה. אני דוגלת בשיטת ה..." וכאן פשוט הפסקתי להקשיב
לה. היא המשיכה לתאר ולספר ואני העמדתי פנים שאני איתה בעוד
שבעצם ראשי היה במקום אחר לחלוטין. חשבתי על כך שאני מקווה
שיש כאן גם בנות מסוג אחר, פחות נפוחות ומלאות בעצמן, וגם
פחות בלייניות אם אפשר.
עד שצחקוק רם קטע את מחשבותיי ואחריו "נכון שאני צודקת?!"
"בטח, איך אפשר שלא?" עניתי. ולעצמי חשבתי: באמת איך אפשר?
איך אפשר לענות על השאלה כשלא הקשבתי למה שאמרת קודם?
ה"דו-שיח" נמשך. כבר הבנתם את הרעיון: יעל מספרת חוויות
מלימודיה כאילו אנחנו מכרים ותיקים ואני מהנהן ומשחיל כמה
מילות אישור וחיזוק לדבריה. כל כך שמחתי לשמוע שוב את הגונג.
ואז הגיעה ענת. כאשר התיישבתי מולה הושיטה את ידה ואמרה:
"היי, אני ענת, נעים לי מאוד". התחלה לא רעה, חשבתי. הצגתי את
עצמי ושאלתי על תחביביה. ענתה בקצרה: "אני חובבת כדורסל,
אוהבת לשיר במקהלה וסתם לטייל בקניון. ואתה?" הפשטות והישירות
שלה שבו את לבי מיד. הרגשתי שהפעם זה אחרת. השיחה הייתה קולחת
וזורמת עד כמה שניתן בין שניים שהיו זרים עד לפני זמן קצר
מאוד ובמסגרת הזמן הקצרה. מהר מאוד הגיע הגונג ונאלצנו להיפרד
להפעם.
בהמשך ישבתי מול אלונה הג'ינג'ית, זיווה הביישנית, שולי
השמנה, גילי הקטנה... לא אטריח אתכם בפרטי השיחות. הן היו
סתמיות, בנאליות, לא מעוררות עניין. וחוץ מזה, אינני זוכר
בדיוק מה בדיוק נאמר שם...
הערב התקרב לסיומו. נדרשנו לסמן את אלה שמצאו חן בעינינו.
סימנתי רק את ענת. הגשנו את הטפסים.
מאוחר יותר התברר לי לצערי שענת לא סימנה אותי. מסתבר שהיא
חיפשה בחור שחובש כיפה סרוגה. כמה חבל. זיווה דווקא כן סימנה
אותי.
ככה זה, יש רצוי ויש מצוי. ולא תמיד מי שמשקיע - מגיע.