הוא ישב על האבן. זו האבן הכי גדולה והכי יפה שיש על חוף הים.
זו האבן שלו בלבד. כל יום הוא מגיע לשם באותה שעה, מדליק
סיגריה, מעשן, ומדליק עוד אחת. כך הוא נרגע. אני תמיד ישבתי
לידו על אבן קצת יותר קטנה וגם לא כ"כ יפה. תמיד הייתי מביטה
בו, מנסה לחשוב מה הוא חושב כשהוא יושב שם, שואב את העשן
ומוציא לאט. לפעמים הוא היה מעשן בכבדות לפעמים הוא בכלל לא
נגע בסיגריה, רק מדליק אותה, מחזיק אותה בידו עד שהאש כילתה את
כולה, משליך את הבדל לים ומדליק עוד אחת. תמיד באותה שעה
בדיוק, בשעה של השקיעה. זה מוזר כי בכל פעם, השקיעה התחילה
בשעה שונה והוא תמיד הגיע בזמן, בכזה דיוק. אני גרתי ליד החוף,
בדיוק שתי דקות ריצה. הייתי מביטה מהחלון, רואה שהשקיעה
מתחילה, רצה לעבר האבן שלי אבל אף פעם לא הגעתי ראשונה. הוא
תמיד היה שם, עם הסיגריה ביד. לא החלפנו מילה, אפילו שמות לא
אמרנו. כשהיינו יושבים על האבנים, הוא על שלו ואני על שלי,
היינו רק מביטים. אני הבטתי עליו והוא היה בוהה לתוך החלל,
לתוך הריק. היה אסור לדבר אחרת הוא היה מתרגז. פעם, ניסיתי
לשאול אותו לשמו, הוא רק הסתכל עלי במין מבט כועס ושתק, החזיר
את מבטו לאותה נקודה בחלל שבה בהה מקודם ושתק. השתיקה שלו
סיקרנה אותי וכך קרה שבמשך שנתיים וחצי באתי כל יום לאותם
אבנים כדי לצפות בו. קיוויתי שיום אחד יפנה אלי, ידבר איתי,
אבל לא, אצלו היו רק שתיקות.
מה שהיה מוזר בשתיקות שלו, זה שהם אמרו הכל, אמרו את כל מה
שהוא חש בפנים. היה אפשר לראות את זה לפי מבט עינייו ולפי
תנוחת ראשו כשהוא בוהה בחלל. לאט לאט למדתי לנתח כל תו מפניו.
ידעתי שכאשר שפתיו קמוצות מעט הוא כועס, בוער מבפנים. או כשהוא
שמח עינייו היו בוהקות וזורחות.
יום אחד הוא לא הגיע. נבהלתי, דאגתי לו, חששתי שמשהו רע קרה
לו. לפתע ראיתי בין האבנים דף נייר. ניגשתי אליו ופתחתי אותו.
היה כתוב בו:
'אליך שמביטה בי יום יום. מצטער שלא באתי היום אבל כנראה שלא
אחזור יותר לעולם לאבן הזו. אני עוזב את הארץ. תודה שהיית שם
איתי, עזרת לי בזמנים הקשים שלי למרות שלא כ"כ ידעת את זה. את
יכולה לקבל את האבן שלי רק זיכרי אם אשוב, ארצה אותה בחזרה.
ושוב תודה על כל דאגותייך. באהבה פיטר'.
הלב שלי נשבר. רצתי הביתה כשבידי המכתב וכל הדרך בכיתי. מחשבות
רבות התרוצצו במוחי, למי אבוא עכשיו? עם מי אוכל לשפוך את הלב
בלי להוציא מילה? הרגשתי מאוד מחוברת אליו, הרגשתי שבאיטיות
רבה אבל בביטחה אני מתחילה להתאהב בו. המשכתי ללכת לאבנים בערך
חודש אחרי שקראתי את המכתב, אבל פיטר לא היה שם. התחלתי
להתייאש, המעטתי את הליכותי לים, פעם ביומיים, פעם בשבוע, פעם
בחודש, פעם בחודשיים, לאט לאט כבר נמאס היה לי לחכות, ניסיתי
להמשיך בחיי, לשכוח אותו אבל לא הצלחתי. עברו כמה שנים וגדלתי,
אך מעולם לא שחכתי את פיטר ואת המכתב.מצאתי עבודה טובה כמדריכת
תיירים בעולם ומאוד הצטיינתי בה. היו לי כמה חברים אך מעולם לא
התחתנתי כי כל בחור הישוותי לפיטר. יום אחד נשלחתי להדריך
קבוצת תיירים לאיטליה שם היינו אמורים לפגוש עוד קבוצת תיירים
איטלקיים עם מדריכם ולטייל ביחד. כשהגענו לאיטליה נפגשו שתי
הקבוצות והתחלנו לדבר על הטיול, אחד המטיילים האיטלקיים הציע
שכל אחד יגיד את שמו ואני כמדריכת הישראלים פתחתי "שלום, שמי
שירה". אחרי היו כל התיירים הישראלים ואחריהם האיטלקים, בסוף
היה תורו של המדריך האיטלקי ואז הוא אמר "לי קוראים פיטר".
ליבי החסיר פעימה. הוא דומה לו, הוא באמת דומה לו, האם זה אותו
אחד? שתקתי אבל ידעתי שאהיה חייבת לשאול אותו בסופו של דבר את
השאלה הגורלית. האם, האם הוא אותו אחד? אותו פיטר מהאבנים על
הים? האם הוא אהבת חיי שברח לי???
בערב ניגשתי אליו, דיברנו על נושאים כמו יערות הגשם, מלחמות
ושלום וגם על אלוהים, ואז שאלתי אותו "פיטר, גרת פעם בישראל?"
היתה דממה, שתיקה שנמשכה כמו נצח, שתיקה מעיקה. הוא ענה לי
באנגלית מקוטעת "לא. אף פעם לא."