האביר כיבה את האורות וגלש באיטיות בין עצי הזית. בוריס קפץ
ראשון וכרע ברך צמוד לסבך, מצמיד את הנשק לגוף ומשתדל לשבור
צורה. אחריו קפץ עסיס בחבטה, זורק קללה ומתעלם מהמבט החמור של
בוריס. אחר כך אנדרי, אחר כך אני, אחר כך קסהון, אחר כך לביא.
דממה. "אחד גימ"ל מאחד" לחש בוריס לתוך ה624 והסתכל על המושב
ליד הנהג, "אתה יכול לנסוע, תפרקו בשקט, ולא לשכוח לדווח לי
שאתה מוקי". האביר עבר להילוך נמוך וזינק קדימה בקולי קולות
מותיר אחריו ענני אבק של קיץ. "מטומטמים הנהגים האלה" חשב
בוריס. קסהון השתעל. "שקט!" צעק לחש לעברו בוריס.

היה ירח מלא. הכח התקדם בדממה בין הסבך והזיתים, והתפתל בין
השלוחות. "לביא", לחש עסיס, "אנחנו בולטים כמו ראש על רקע
מגיב", "שקט" - החזיר לביא וכעבור זמן פנה ל624 - "אחד מאחד
בי"ת, אנחנו ממש בולטים, אנחנו לא קרובים מדי לשיא גובה?",
"שקט" - ענה בוריס ל624, ואחרי כמה זמן משך למטה. לאף אחד
מאיתנו לא באמת התחשק לצאת למארב הזה. בעצם חוץ מאנדרי. הוא
הגיע למחלקה לפני חודש, עם כל האלה הצעירים שסיימו מסלול, ומאז
המפל"ג לא מפסיק לשגע אותו, לפרוק מכולה, לסדר מכולה, לצבוע
פה, לנקות שם. הוא לא הצעיר היחיד בפלוגה, אבל הוא הכי ממושמע,
אז נופלים עליו. אבל נראה שהוא קצת מבסוט מזה, הנה, איך הוא
גאה ללכת ככה עם ה"פלטופ", והרצועה של הפלוגה, והווסט של
הפלוגה, והכיסוי קסדה של הפלוגה, "אנדרי" - לחש פתאום לביא -
"איפה המצנפת?", "איזה מצנפת?", "מה איזה מצנפת? של הקסדה,
אנחנו בשטח פתוח, אתה בולט כמו ראש על רקע מגיב!", עסיס סובב
לרגע את הראש מבעד לג'ריקן והחזיר, "לא הספקתי לתפור" לחש
אנדרי, "תסתמו את הפה" לחש בוריס מקדימה. מסכן. אם הוא לא היה
קצין הוא היה אזרח מזמן. לפחות חודשיים.

"אחד מאחד גימ"ל, קבל מוקי שלנו". יופי, כתה ג' כבר יושבת ורק
אנחנו מתברברים. בטח אצלם הכל יותר זורם, כאילו לא עושים טקס
מכל שלב. זה בגלל שהם עם המ"כ שלהם ואנחנו עם הקצין. כי המ"כ
שלנו, לביא, הוא קצת חפשן וחגי המ"פ לא סומך עליו, אז דופקים
אותו עם בוריס, ואז בעצם דופקים גם את בוריס איתנו, ואותנו
דופקים עם שניהם. הגענו עצבניים לנקודת ההתארגנות, ואחרי כל
הטקס הזה של התזמונים אחד אחד וכל זה, ישבנו תשושים בתוך איזה
זית מוקף בסבך. בוריס אמר כמה דברים חשובים, כמו שפה משותפת
וכאלה, לא הבנתי מילה. "הכל ברור?" "הכל ברור" - ענינו
בעייפות. התחיל סבב שינה, נדמה לי שכולם נרדמו.

השמש הלכה וזרחה, וחדרה מבעד לעלים. גם הזבובים. אנדרי פתח
קופסת שימורים, פירות מיובשים או משהו כזה. בוריס ועסיס אכלו
לחם עם לוף, לביא הניח תפילין ואני סתם נשענתי על הפק"ל חובש
ובהיתי בכפר שמולנו. "אני צריך להשתין", אמר קסהון. היה שקט.
מרחוק היה אפשר לשמוע ילדים מהכפר משחקים כדורגל. "אני צריך
להשתין", חזר כעבור זמן על דבריו, מציין עובדה. עסיס מלמל
חיקוי של אמהרית. "תשתין מהמקום", אמר בוריס, "תכרע ברך ותשתין
קדימה. אבל בלי להזיז את הענפים". קסהון כרע ברך, כל הענפים
זזו. הסתכלתי בדאגה לכיוון הכפר. הוא לא היה קרוב מדי, והיה
הרבה סבך מסביבנו, אבל היה נדמה לי שכל האנשים בכפר מסתכלים
עלינו. הנה אמא הולכת עם ילד קטן ומצביעה לעברינו "תראה, העץ
בוכה!", והנה קבוצת הילדים הזאת באמצע כדורגל, עוצרים את המשחק
ומסתכלים "תראו את העץ הזה שם, הוא בוכה!", וקסהון השתין
והשתין, ולא הפסיק. "תגיד לי, שתית עוקב?" שאל עסיס, אבל קסהון
המשיך והשתין עוד ועוד. הכפר כולו התאסף, ואנשים מכפרים אחרים
באו גם הם והתאספו לחזות בפלא המסתורי. נציגים מהרשות
הפלשתינית  יצרו מגעים עם רשות הגנים הלאומיים, והשטח הוגדר
כשמורת טבע. תיירים מגרמניה ומשוויץ שטפו את השמורה וצילמו ללא
הרף את העץ הבוכה. ילד עם חמור מכר גלויות, ולפחות שבעה דוכני
מזכרות נפתחו בואדי. וגם דוכן אחד של פיתות ולבנה. אפילו המוכר
גלידות ההוא ממחנה נתן בבאר שבע בא וצעק "דבליו דבליו דבליו
נקודה אני הולך נקודה סי או נקודה איי אל".  בלילות הגיעו
אמנים מכל רחבי הארץ להופיע בואדי, ותאורה מיוחדת האירה באור
עדין את העץ הבוכה. חמי רודנר היה, משינה היו, ולפעמים גם
אמנים ערביים, כי אחרי הכל זהו שטח סי. עמותות לקירוב לבבות
בין יהודים למוסלמים פתחו בואדי מגוון סדנאות לבתי הספר
התיכוניים. לונה פארק גדול נבנה סמוך לואדי, ואינספור ילדים
ונוער קנו תמונות דיגיטליות של עצמם צורחים ברכבת הרים כשמאחור
מתנוססת כתובת דשא ענקית: "פארק העץ הבוכה". פעם בשנה היה נערך
בואדי פסטיבל כדורים פורחים. נציגים מכל העולם באו וריחפו
בכדורים פורחים בצורות של עצים. לאנגליה למשל היה כדור פורח
בצורת עץ תפוח, ללבנון כדור פורח בצורת ארז, ולסיציליה כדור
פורח כמו העץ של גולני. חברת "נוקיה" יצאה בקמפיין חדש בסגנון
"לא צריך לבכות. במחירים שלנו גם לך יהיה מכשיר מהדור החדש.
כולל הרינגטון של העץ הבוכה". גם חברה קנדית אחת לקורנפלקס לא
טבלה ידה בצלחת וצילמה פרסומת באתר בכיכובו של פול מקרטני.
מהמארב ההוא לא חזרנו מעולם. הצבא פשוט התפרק. חגי המ"פ, למשל,
הפך להיות מדריך פיינטבול בתנועת "בני עקיבא ומוחמד", והמג"ד
פתח עסק לשחרור יונים במסיבות ימי הולדת.

כל הסיפור הזה, אגב, אמיתי לגמרי. ואם אתם לא מאמינים, תלכו
לשם בעצמכם.

סתם, האמת שלא כל הסיפור אמיתי. יש קטע אחד שסתם הגזמתי, זה עם
הכדור פורח של סיציליה.