New Stage - Go To Main Page

רוית רוית
/
דברים שאני מבינה

"ישנם שלושה סוגים של אנשים:
אלה שלומדים מקריאה
אלה שלומדים על ידי התבוננות
ואלה שצריכים לגעת באש רק כדי לגלות שהיא באמת שורפת."

בחרתי להתחיל במשפט החכם הזה (שאמר אדם חכם ממני) כדי לתמצת
בכמה משפטים בודדים את מה שיכיל כל הטקסט הזה.
מיותר? אולי.
הכרחי? מבחינתי כן.

הכוונה שלי תמיד הייתה למזער את הטעויות שאעשה בחיים כמה
שיותר, עד כמה שאפשר.
אני באמת מנסה ומשתדלת למנוע מעצמי וגם מהאהובים שלי לשלם
ביוקר על טעויות.
אני הראשונה שאומר שצריך לעשות טעויות ויתרה מזאת, חשוב וצריך
ללמוד מהן.
אבל יש טעויות שאנו לא לומדים מהן כלום ושאנחנו משלמים בגללן
את הכל.
והן... פשוט לא שוות את המחיר!
לעולם לא אחזור על טעות כשאני יודעת מראש מה המחיר שהיא תגבה.
זו יכולה להיות טעות שלי או של אחר, כי אני מהתבוננות בהחלט
לומדת.

הבעיה שלי היא לא מהטעויות שאני עושה ובטח אעשה, קטנות ככל
שיהיו, גדולות ככל שהלוואי ולא יהיו.
הבעיה שלי היא עם הטעויות שאני לא מודעת להן...
אני לא אדם שנפתח בקלות. לא אדם שמאמין לכל מה שאומרים לו.
אני רוצה שהאנשים שאוהב והאנשים שאבטח בהם יהיו עבורי כמו ספר
פתוח.
אלה שאדע, ללא מילים קטנות שכתובות בין השורות ושנראות רק
לעין מזוינת, שהאמת בינינו לא מכוסה בפוזה וסיפורי אלף לילה
ולילה.
את האהבה שלי אף אחד לא יינצל, או ישתמש בה לטובתו האישית
ואחר כך ידקור לי אותה בגב.
אם תזהו ניצוץ של כעס לא תטעו.
אומרים שהזמן מרפא, אבל הוא מעולם לא היה התרופה שלי.
הוא לא שיפר, הוא לא הקטין את הכאב. הוא רק עיצב אותי. בנה
אותי. מיקד אותי.
הסיפור שאספר כאן קרה לפני שנים.
איזה טקסט שקראתי לא מזמן גרם לי לשבת ולכתוב סוף סוף את
הסיפור שלי, את הדברים שאני מבינה.
מבחינתי אין כאן צדדים רק אמצע. ואת האמצע יספרו המילים
שלי...

אומרים סוף מעשה במחשבה תחילה.
אבל מה קורה אם המחשבה אפילו לא חולפת במוחך תחילה?

היה לי אדם יקר בחיים שהכרתי כל החיים. שאהבתי כל החיים.
לימים הפך להיות קרוב אלי יותר מאח.
בגרנו ביחד,התגברנו ביחד. רבנו, השלמנו, צחקנו, בכינו,
כאבנו,כעסנו שמחנו.
פשוט גדלנו ביחד.
אז איך אפשר לחשוב ולו לרגע אחד שאני לא באמת מכירה אותו?
אי אפשר! פשוט אי אפשר...
היום אני מאמינה שכל אדם בחיינו מוגדר על פנינו אחרת. ואני לא
מתכוונת לאיך אנחנו מתייגים אותו (אח, חבר טוב, קרוב משפחה,
ידיד, מכר וכו'), אלא לאיך אנו רואים אותו.
את האדם שלי ראיתי כשקע שחיבר אותי למציאות. כקרקע שלאחר סופה
עדיין תישאר יציבה. כאמת הזוהרת והטוב המנצח בסביבה של שקר
אפל ומובס.
אומרים שיש שני סוגים של אנשים היכולים לספר לך את האמת על
עצמך:
אוייב שאיבד את שלוותו
וחבר אשר אוהב אותך באמת.
תמיד היה לי את הביטחון שהאדם שלי יגיד לי את האמת, תהיה
כואבת אשר תהיה. מעולם לא פיקפקתי באהבתו אפילו אם היא הייתה
לעיתים נראית קצת מרוחקת.
ואז ביום בהיר אחד שמעתי סיפור מחבר טוב של האדם הזה שלי.
סיפור שסופר בלי כוונה ושהגיע לאוזניי במקרה.
סיפור ששמעתי מהאדם שלי אין ספור פעמים על גבי אין ספור שנים.
סיפור כואב על אהבה נכזבת ועל חבר טוב שתקע סכין בגב, בגב של
האדם שלי.
התמימות של האדם שלי, טוב הלב ויכולת הסליחה שלו חדרו לי ללב,
פגעו לי בלב כמעט כמו שפגעו לו בגב וגרמו לי לראות אותו באור
שנשאר מול עייניי שנים רבות. רציתי לגונן עליו ככל שיכולתי.
אהבתי אותו מאז כמו בשר מבשרי. הדמות שלו בעייני נבנתה במשך
הזמן על בסיס סיפורים כאלה. שוב ושוב הוכיח לי בסיפוריו כמה
ליבו מלא חמלה וכמה טוב בן אדם אחד יכול להכיל כשמסביב הכל כל
כך רע.
אבל באותו יום בהיר אחד, כשהגיעה לאוזניי אמיתות הסיפור
התגלתה לי אמת מזעזעת.
סיפור על אדם לא בדיוק התלית שצבעה תכלת, לא בדיוק התמימות
שעוטפת, ולא ממש הטוב שנעלם מהעולם.
גיליתי שהאדם שלי הוא לא זה שתקעו לו סכין בגב אלא הוא זה שדקר
ודקר.
הצדיק כתמר הפך בשנייה להיות, הוא בעצמו - נעלם.
מספיק תספורת אחד שתשנה את מראהו של אדם בעיניי.
תחשבו מה תעשה מילה...
תדמיתו התפוררה לנגד עייניי כמו ארמון סוכר שהים שפך עליו גל
רותח. אפילו מים מתוקים לא הספיקו לשרוד לפני שהכל נשפך לים
המלוח.
ואיך אסתכל לאותו אדם בעיניים שאדע ששיקרו לי?
איך אראה אותו באותו האור כשאני יודעת שזו הייתה עטיפה
מהפנטת?
איך אאמין לעוד מילה שיוציא מהפה כשהפסקתי באותו רגע להאמין
לכל מה שעד עכשיו אמר לי?
איך אשמע סיפורים קורעי לב ולא אחשוב שהוא זה שקרע את הלב?
לא ידעתי למה להאמין, לא ידעתי מה לחשוב וכשאני עדיין לא
יודעת לאיזה כיוון ללכת נחתה הפצצה הגדולה מכולם.
האדם שלי, זה שבטחתי בו יותר מכולם זה שהאמנתי בו יותר מכולם
סובב לי את הגב. לא כדי להתחמק מלספק לי תשובות, לא כדי
להימנע מלהביט בי. אלא כדי לצאת מהמצב הזה צודק ,אמיתי ועל
חשבון הגב שלי. האדם שלי, זה שאהבתי, ניסה להוציא אותי
השקרנית.
ברגע, שאגדיר כל חיי כשפל, נאלצתי לאיים עליו.
אתם מבינים,פתאום הבנתי כל כך הרבה דברים. פתאום כל הסיפורים
שסיפר לי הופשטו מהתחפושת ונשארו שם עומדים רק השקרים,
עירומים. ואני ידעתי אז, ידעתי שאלו דברים שאם יצאו מפי יפגעו
בו יותר.
וניצלתי את המידע הזה כדי לגרום לו להתוודות. לא כי אני
מאמינה בתאי ווידוי לטיהור הנשמה. לא כי שנאתי. אלא רק כי הוא
ניסה להוציא אותי השקרנית. אותי. ובשביל מה? בשביל להצטדק
בפני חבר טוב שלו שמלכתחילה כנראה לא היה אף פעם כזה טוב...
וזהו, נכנסתי להלם...
פתאום הלכתי אחורה בזמן והתחלתי למצוא כל מיני סיטואציות
שבאותו רגע הציגו לי אותו כאדם אגואיסט, נצלן, מתנשא. כאדם
קר, אגוצנטרי שכל מה שעשה היה לסחוט ליטופים לאגו שלו.
אומרים שכששחור לנו פתאום הכל נראה שחור. אני מתפללת עד היום
שלפחות חלק מהדברים היו ונשארו אמיתיים. גם אם לא בעיניי.
אני כבר לא אתן אמון כזה שוב לעולם. לא ברמה כזאת, לא ברצון
כזה.
לא שוב, לעולם!
ואיך אפשר? איך, אם זה שאמור היה להיות האדם האמיתי בחיי,
האדם הראשון בחיי שנתתי בו את מקסימום האמון שיכולתי הוא זה
ששיקר, הוא זה שפגע?
מצחיק שאחר כך אנשים הולכים ותוהים למה אני מסתירה מהם, האם
אני פוגעת בהם?
הם לרגע לא חשבו שאת השקר הם אלה שמסתירים מאחורי תחפושת
ושאני זאת שמסתובבת עם סכין שנעוצה לי בגב...

אז האש אכן שורפת חברים, ומאוד, אבל בעזרת השם, לא תשרוף שוב
לעולם.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 21/11/06 2:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רוית רוית

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה