"איפה את תגידי, מה נעלמת לי?" בן שואג לי לתוך הטלפון, ואני
שומעת שהוא לועס.
"מי נעלם, יא קרצייה, אני כמו תמיד, עובדת, ומחכה שתואיל
לחזור אליי!" עכשיו אני לועסת, אבל רק מתוך הזדהות כמובן, לא
מתוך חזירות חלילה...
"אז מה שלומך כפרה? מה שלום אבא?" "הכל בסדר, תודה לאל. ומה
איתך?" אני שואלת ומצפה שיתוודה על געגועים עזים אליי שגרמו
לו לאיבוד הכרה חלקי שבגללו לא שמעתי ממנו כבר שבוע.
"אני בסדר, מקליטים באולפן, חזרות, עוד מעט הופעה חדשה, נו,
את יודעת." ו
אני באמת יודעת. כבר למעלה מעשור אני יודעת. מלווה מהצד,
מלמעלה, מתחת, אבל אף פעם לא בתוך. אוי בן...
את בן הכרתי לפני אחת עשרה שנה. שמעתי ברדיו שיר שריגש אותי
במיוחד.
כבר אמרתי - למוזיקה השפעה עצומה עליי, ומיד יצאתי מהבית
ורצתי לבית התקליט (ככה קראו לחנות הוותיקה בתל אביב), ורכשתי
את הדיסק.
הדיסק הזה היה בהחלט אבן דרך משמעותית בתפישה שלי את המוזיקה.
הייתי המומה מהעוצמות ששמעתי בכל שיר ושיר. הדיסק זרק אותי
לחלוטין למקום של כמעט אובססיה.
הייתי חייבת לראות את אלו שיכולים ליצור כזו מנה של עונג.
ביררתי מתי יש הופעה, ולמזלי הייתי צריכה לחכות רק שבועיים.
קבעתי עם ליאת שאז עוד הייתה חברה שלי. אני אאסוף אותה וניסע
ביחד לרמת השרון, ללילה השתיים עשרה. עוד סוג של מרתף שקרא
לעצמו מועדון באותה תקופה...
את השבועיים הבאים העברתי בהאזנה רציפה לדיסק, למדתי את כל
המילים, וכבר שבוע לפני ידעתי מה אני לובשת. בערב ההופעה
אספתי את ליאת עם האוטו של אמא שלי, ונסענו ללילה השתיים
עשרה.
כמובן שבגלל הלחץ וההיסטריה שלי הקדמנו כמעט בשעה, מה שלא
הפריע לנו להיכנס ולהתחיל לשתות.
ההופעה התחילה ואני מהופנטת על הגיטריסט. " ליאת, זהו. אני
מאוהבת. הוא חייב להיות שלי ורק שלי", אני לוחשת לה אחרי
ארבעה שירים.
"אבל הוא בכלל לא משהו", היא עונה ורק מדגישה חוסר הבנה מוחלט
במין הגברי.
"על מה את מדברת?! זה הדבר הכי סקסי שיצא לי לראות כבר המון
זמן! ואיך שהוא מנגן", אני עונה לה בכעס.
והאמת, מנגן זה לא מילה. זו הפעם הראשונה שאשכרה קינאתי
בגיטרה! הוא ליטף אותה, וחיבק, דיבר אליה ואהב אותה כל כך
שהרגשתי שתיכף הוא מתחיל פה אקט מיני עם חפץ דומם, מה שלמרבה
הפלא רק חרמן אותי עוד יותר...
נגמרה ההופעה, כולם מתחילים להתפזר, ואני לא מסוגלת לזוז. אני
מחכה לו. והוא קלט.
"בואי", הוא מסמן לי בפנטומימה מרחוק שאגש אליו. "בוא אתה",
אני מנסה להיראות מסתורית, למרות שהייתי רצה אליו אם רק הייתה
לי תחושה ברגליים.
והוא בא. מחייך, נבוך קצת. "אז?" הוא שואל ובוחן אותי היטב,
"נהנית מההופעה?" "כן, היה מדהים", אני מנסה לשמור את הרוק
בתוך הפה שלי. "את עם אוטו כאן?" הוא שואל. ואני מאושרת מתמיד
שלקחתי את האוטו אבל שונאת את ליאת שתקועה לי כמו   שומשום בין
השיניים.
"כן, אתה צריך טרמפ?" אני שואלת וכבר רואה אותו חצי ערום
בדמיון. "כן, אבל זה ייקח לי חצי שעה בערך. את יכולה לחכות?"
ואני מאושרת על ההזדמנות שנפלה בחיקי להיפטר מליאת הקרצייה
ועונה לו "כן, אני רק אקפיץ חברה הביתה ואני חוזרת."
והלכתי. יותר נכון זחלתי לאוטו. "נו זוזי כבר יא תולעת", אני
מפצירה בליאת בחן, "אני חייבת להיות פה בחזרה תוך חצי שעה!"
אני פולטת לעברה תוך כדי שאני כבר מניעה את האוטו ותיכף
מתחילה לנסוע והיא עוד עם רגל אחת מחוץ לרכב.
"טוב, טוב, מה את היסטרית? כולה איזה בן." פה, נשבעת, כמעט
החטפתי לה. איך אני יכולה להסביר לקציצה הצפונית עם המוח
טסתי עד אליה הביתה. "ביי, נדבר מחר, ואני רוצה לשמוע את
כלהאיצטרובלי משהו, שהגבר שהיא כרגע ראתה עומד להפוך לאהבת
חיי?
הפרטים", היא אמרה ואני כבר בדרך בחזרה לאסוף את בן שלי.
כשהגעתי הוא כבר היה בחוץ. הם היו רק הלהקה וחיכו רק לי. בן
ניגש ושאל אם אפשר להקפיץ גם את הבאסיסט.
"בכיף", אני אומרת לו למרות שממש כבר בא לי להיות איתו לבד.
נסענו. הורדנו את החבר שהתגלה מאוחר יותר כבחור מקסים. ועכשיו
אנחנו לבד.
נסעתי לים. הלב שלי דפק כמו מכונת כביסה על ייבוש. "את נורא
יפה. אני יכול לנשק אותך?" הוא שאל והתקרב. "תנסה", אני עונה
באציליות למרות שבלב אני אומרת לעצמי רק תנסה שלא לנשק אותי
מיד! והוא נישק.
זו הייתה הנשיקה הטובה ביותר שהייתה לי. למעשה החיים שלי
התחלקו לשניים - מהרגע שהוא נישק אותי ועד הרגע שהוא נישק
אותי. מאותו רגע הייתי שלו. כולי שלו.
מה שלא ידעתי זה שהוא לא שלי. הוא של מישהי אחרת כבר שנתיים.
אחרי שסיימנו להזדיין בטירוף, אחרי שהרגשתי מלכת העולם, אחרי
שאמרתי בלב מיליון פעם "אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני
אוהבת אותך כל כך!",
הגעתי הביתה מסטולית מאושר. נרדמתי כמו תינוקת.
התעוררתי ונדהמתי לגלות שהוא אפילו לא התקשר... חיכיתי. הערב
הגיע - וכלום. חיכיתי עוד יום ואז נשברתי והתקשרתי. אין
תשובה.
"נו יא בן זונה, תענה לי כבר", אני צורחת לעצמי על סף
התמוטטות. השארתי הודעה וסגרתי.
עברו עוד שלושה ימים (!!!) עד ששמעתי ממנו. "היי, מה נשמע? בא
לך להיפגש הערב?" "בא לי למלוק לך את הצוואר", אני חושבת
לעצמי. "למה לא?" אני משחקת אותה קול למרות שמזמן איבדתי
תחושה בחצי גוף. "אז תאספי אותי מהסנטר באחת עשרה, סבבה?"
"סבבה", אני עונה לו וכל מה שבא לי זה לדרוס אותו כשאגיע, אבל
הכישוף ששמו בן כבר עובד.
אין לי שום סיכוי מולו. זה אבוד. ואני מגיעה באחת עשרה. בדיוק
כמו שקבענו. הוא מחכה לי עם הגיטרה שלמדתי לאהוב אך גם לשנוא
מקנאה.
"לאן בא לך?" הוא שואל ומלטף לי את הברך, מזל שאני עם אוטו
אוטומטי אחרת היו מה זה פדיחות עם הקלאץ' מרוב התרגשות.
"לא בא לי משהו פה באזור, לפגוש את כל העולם", הוא אומר ואני
עדיין לא קולטת שהוא מחביא אותי כי בעצם יש לו חברה!!! "אתה
יודע מה", אני מנסה להפגין מגניבות יתר, "בוא פשוט ניסע,
ונראה לאן נגיע", "סבבה", הוא פולט רק בגלל שהוא עוד לא יודע
עם מי יש לו עסק...
רק כשעברנו את שער הגיא הוא שם לב שאנחנו ממש בכיוון ירושלים,
פשוט עד אז הוא היה עסוק בלשיר קולות שניים לפול מקרטני
שליווה אותנו ב88FM-, "איפה אנחנו?" "כמעט בירושלים", אני
עונה כאילו זה טבע שני שלי לנהוג באמצע הלילה לעיר הקודש.
"את לא נורמאלית, את יודעת?" ואני עוד לא יודעת כמה לא
נורמאלית אני. אנחנו פורצים בצחוק וממשיכים לטפס את הקסטל,
תוך כדי שהוא מלטף אותי ואני מנסה להתרכז בנהיגה, כי הרי לבן
אין בכלל רישיון... כשהגענו לירושלים, היינו עייפים, רעבים
וחרמנים. מלון נראה לי הפתרון האידיאלי.
"המלון הראשון שאנחנו רואים, אנחנו נכנסים", הוא מכריז
בגבריות מוגזמת, ובדיוק מולנו - מלון רמדה אינטרקונטיננטל
המפואר.
מפואר מדי לתקציב של שנינו, אבל לי ממש לא אכפת.
אנחנו נכנסים, לוקחים חדר ומרגישים ברוקנ'רול.
קנינו בדרך מלא אוכל ואלכוהול והנה מתחילה החגיגה.
מי ידע אז, שכמות הדמעות שיצאו ממני בעתיד תוכל לספק מים לכל
יבשת אפריקה הצחיחה...
אין מה לומר. היה גדול. זה היה ערב שאזכור עד יומי האחרון.
היה לי כל כך טוב שלא ידעתי להכיל אושר שכזה. אם רק הייתי
יודעת אז את מה שיתגלה לי בעוד מספר שעות...
בבוקר קמנו, מחובקים, הייתי מאוהבת. ידעתי שהוא החצי שלי.
לתמיד. נכנסנו לאוטו עם חיוכים שלא נגמרים.
כל הדרך הביתה הנוף נראה לי מדהים, כל שיר ברדיו היה מעולה,
כל שאכטה מהסיגריה עשתה לי רק טוב.
בכניסה לתל אביב אנחנו רואים פקק. "שיט!" בן מסנן, "אני לא
מאמין איזה פקק! אני חייב להגיע הביתה עד עשר", הוא נלחץ
פתאום
. "לא נורא", אני אומרת, "דווקא נעים לי איתך אפילו בפקק",
אני מחייכת אליו.
"כן, נעים, אבל אני חייב לקחת את החתול של ענת לווטרינר, זה
תור שקבענו מזמן"
אני רואה פתאום מטושטוש ומקווה שמיד יתברר לי שענת זו אחותו.
"מי זאת ענת?" אני מנסה לשמור על קול יציב ולא להקיא.
"ענת, חברה שלי , סיפרתי לך, לא?" הוא נהיה חיוור קצת.
אידיוט! הלב שלי מתכווץ והבטן מתערבלת, מפגר, אם היית אומר
לי אפילו ברמז, תאמין לי שהייתי זוכרת, אני כמעט בוכה לעצמי.
"לא, לא סיפרת לי על ענת..." אני עוד שנייה מתעלפת.
"אה, ענת ואני ביחד כבר שנתיים וחצי. טוב, מה את בוכה
עכשיו?" הוא שואל כשהוא רואה את הדמעות פורצות ממני בלי
שליטה.
"אני בוכה כי... כי... כי כלום בסדר?" בא לי לדפוק ברקס כזה
שהוא יעוף מהשמשה הקדמית ויימרח כמו פטה כבד על טוסט.
הוא שותק. גם אני שותקת אבל הקולות בראש אצלי צועקים.
מטומטמת, מטומטמת, שוב נפלת, מגיע לך!
אנחנו מגיעים לרחוב שלו, לבניין שלו, אני רואה את הדירה שהוא
גר בה עם ענת שלו והחתול החולה שלהם, ומתפוצצת מקנאה.
בן פותח את הדלת. "נדבר מחר, טוב?" הוא כבר עם רגל אחת בחוץ.
"ביי", אני נחנקת ולא מסתכלת עליו. הוא סוגר את הדלת ואני טסה
משם.
מתחת לבית שלי אני מחנה ומכבה את האוטו. אני בוכה לפחות שעה
וחצי עד שאני ממש חייבת להשתין ועולה הביתה.
את היומיים הבאים אני מעבירה בשינה, בכי, וכמובן אוכל בלי
סוף. ככה אני. כשרע לי אני אוכלת. גם כשטוב לי אני אוכלת...
אני לא עונה לטלפונים וגם לא מציצה לראות מי מתקשר.
זה כבר ממש סימן שאני על הפנים. אחרי יומיים, אני אוספת את
עצמי מהמיטה, מתקלחת, ויוצאת לעבודה. לא הייתי יומיים בעבודה
כי הודעתי שאני חולה, ולפי איך שאני נראית כשאני מגיעה זה גם
נראה אמין מאוד. בתקופה ההיא עבדתי ברדיו.
הייתי מפיקה וגם   שידרתי תוכנית לילה. במהלך השידור הראשון,
בדקתי את ההודעות. אמא שלי, מירב פעמיים, והודעה מגומגמת אחת
מבן מאתמול בלילה.
אני בקושי נושמת כשאני שומעת את הקול שלו, וחוזרת ומקשיבה
להודעה עוד חמש פעמים. "תתקשרי אליי. לא מוותר עלייך. חייב
לדבר איתך", זה מה שהוא אמר.
ומה איתי? מה אני חייבת? שום תרגול פסיכולוגי לא עזר. ניסיתי
להעסיק את עצמי, לבלות עם חברים, לקרוא, כלום. כל היום בן
בראש שלי. למחרת הוא התקשר שוב. הדלקתי סיגריה ועניתי.
"היי טל. איפה את?" איפה אני... נו באמת, איפה אני יכולה
להיות ברבע לאחת בלילה? בקורס למקפלות מצנחים?
"בבית", אני עונה ומחפשת את הוונטולין שהפך לחברי הטוב בשבוע
האחרון. "אני בא", אמר וניתק בלי שהייתה לי אפשרות למחות.
לא שהייתי אומרת לו לא, אבל בכל זאת, נעים כשיש אופציות...
תוך רבע שעה התקלחתי, כולל לגלח את הרגליים, לסדר את השיער
שנראה כמו קן של ציפור, להתאפר בלי שירגיש שהתאמצתי, ללבוש
משהו נורמאלי ולא את הטרנינג עם החור בתחת והחולצה הדוחה שלא
החלפתי יומיים...
והוא הגיע. "תביאי בוסה ותירגעי כבר", הוא אומר ומחבק אותי
כאילו הכל סבבה.
"מה קורה?" אני שואלת ומנסה לחייך אבל יוצא לי סתם פרצוף
מוזר.
"שבי, בואי נדבר רגע." הוא מתיישב על המיטה, ואני נכנסת לתוך
הפוך ומסתכלת עליו.
הוא הכי יפה בעולם. טוב, הוא לא, אבל בשבילי הוא מדהים. הוא
הכל.
"תראי, אני מצטער אם לא אמרתי, אבל זה לא משנה כלום. הכי כיף
לי איתך וככה זה יהיה לתמיד",
אני נגנבת! מה זה? הבנאדם בסרט או מה? מאיפה החוצפה הזאת
בכלל?
"גם לי טוב איתך אבל..." זה כל מה שאני מצליחה להוציא מהפה.
"בלי אבל. פשוט טוב ביחד וזהו", הוא סותם לי את הפה בנשיקה
ונכנס מתחת לפוך איתי.
אנחנו מזדיינים בסערה. אני בוכה תוך כדי והוא מנשק את העיניים
שלי. "די כפרה, הכל בסדר", הוא לוחש ועוטף את כולי. הכל בסדר
בתחת שלי.
הייתי אז בת עשרים ושתיים. וזה המשיך ככה עד גיל עשרים וארבע
וקצת.
בן היה בא, היינו ביחד, הייתי מלכת העולם. ואז הוא היה חוזר
לענת. עד שיום אחד זה כבר לא היה מספיק.
"תקשיב, נראה לי שמיצינו את הקטע. לא מתאים לי יותר", אני
אומרת לו ולא מאמינה שזה מה שיוצא מהפה שלי.
"את רצינית?" בן שואל תוך כדי שהוא מנשק לי את המרפק. "כן,
חאלס. לא יצא מזה כלום, ולא מתאים לי יותר להיות מקום שני,
וגם די נשבר לי וזהו."
והייתי רצינית. באמת לא בא לי יותר. בן הבין שאני רצינית
והלך.
זו הייתה הפעם הראשונה מבין עשרות פעמים שנפרדנו, חזרנו רבנו.
במהלך העשור האחרון הספקנו להיות ביחד, לחוד, הספקנו שנינו
להתחתן, לא אחד עם השנייה אלא עם אחרים, תמיד הייתי המאהבת
שלו או הוא שלי, תמיד היינו חולשה הדדית בלתי נגמרת.
יותר מפאקינג עשר שנים! אני רק רואה אותו, ולגוף שלי יש
אוטונומיה. הוא רק מתקשר להגיד שהוא צריך משהו, אני תוך דקה
מתייצבת כמו חייל בטירונות גולני.
הוא עבר דירה - אני שם מנקה ומסדרת איתו את הבית. הוא חולה -
אני שם להביא כל מה שחסר לו.
מדי פעם מזדיינים, מכירים ואוהבים את הגוף המוכר והנעים.
מספרים סודות, משתפים. דואגים כשצריך ושמחים כשמגיע. ככה עד
לפני שנה.
לפני שנה, בלי להחליט ביחד או בעקבות משהו שקרה, כאילו
התבגרנו. התבגרנו והתגברנו.
אנחנו לא צריכים יותר אחד את השנייה. עכשיו אנחנו חברים
טובים. ממש טובים. לא נוגעים אפילו כשאפשר. זה פשוט כבר לא
שם.
אולי זה מת, אולי זה רדום, אבל זה כבר לא מרגיש ככה.
ופתאום זה נעים לנו להיות חברים. סתם חברים. כמו אחים.
משתפים אפילו בסיפורי דייטים וזיונים, מסוגלים לצחוק על הכל.
ו
הוא בא אליי לפעמים ואני אפילו לא טורחת להתאפר או להוריד
שערות בכל מיני מקומות לכבודו. וזה נפלא. אנחנו יושבים,
שותים, מדברים, רואים סרט. ככה כבר שנה כמעט.
ורק לפני שבוע, כשהוא קפץ אליי כמו תמיד לקחת סרט בדי-וי-די,
ואני בטייץ לא מחמיא, יושבת ונהנית איתו. ראינו סרט. אכלנו
פיצה. ריכלנו על חבר משותף, ואז הוא הלך. התכרבלתי לי בפוך,
כיביתי את האור וחייכתי.
ואז פתאום, הריח שלו עוד היה על הכרית שלי. תחושת געגוע
הטריפה אותי. רציתי שוב להתרגש ממנו, רציתי שיישאר. פעם, מנת
בן הספיקה לי לשבוע שלם! עצמתי עיניים והבנתי. היום, זה כבר
לא מספיק.