"נו, אז אולי תכנסי סוף סוף לקופידון ותנסי למצוא מישהו
נורמאלי לשם שינוי?"
אמיר שואל אותי מתוך דאגה אמיתית לחיי המין שלא היו לי כבר
שלושה חודשים. (זמן שיא מבחינתי, ותקופת יובש רצינית)...
" אני?!"   נזעקתי, "לחפש להכיר מישהו באינטרנט?   מה אתה
דפוק?" נבחתי בייאוש, "מה, עד כדי כך אני נראית לך נואשת?"
ניסיתי להציל את כבודי שהתמוסס לאיטו...
"זה ממש לא נורא כמו שאת חושבת , אני הכרתי שם אחלה בנות"
אמיר מנסה שוב.
"טוב, נראה, לא יודעת, בוא נחליף נושא בבקשה!" התחמקתי לי
באלגנטיות אופיינית ובזאת הסתיימה השיחה על הנושא, אבל לא
הנושא עצמו.
שעה וחצי אחרי השיחה, שכאמיר הלך, נשארתי אני עם המחשבות.
עם התסכול, הגעגוע להרגיש רגש כלשהו אצלי בלב, בגוף. נשארנו
המחשב ואני.
הסתכלתי עליו, הוא חייך אליי בחזרה, קרץ לי לבוא ולהתחיל במסע
אל חיפוש הרפתקה זוגית דרכו. ואני נכנעתי לו, נכנעתי לי.
מיד נרשמתי, רשמתי כמה פרטים על עצמי בלי לחשוף יותר מידי,
והתחלתי לשוטט במטרה להבין איך הולכים הדברים שם. תוך עשר
דקות של שיטוט, מביטות בי עיניים מדהימות מאיזו תמונה של
בחור.   המבט שרף אותי והרגשתי שאני רוצה לראות במי מדובר.
שלחתי הודעה, כעבור שעה קבלתי תשובה עם מספר טלפון. דיברנו,
היה זרם מדליק באוויר, ותוך חצי יום הוא כבר מופיע אצלי
במשרד! הסתכלנו, בחנו, הרחנו ונדלקנו.
קבענו מיד עוד לאותו הערב. כך התחיל רומן קצר אך משמעותי
וסוחף עם עידו.
אוי עידו... שבועיים של טירוף חושים, סקס משובח ושיחות
נפלאות. אחלה בן אדם!
הייתי מאושרת. זה עבר מאד מהר, לא יודעת למה. שנינו כנראה
היינו בדיוק בשלב הלא מתאים בחיים, דברים לא זרמו כמו שרצינו
וזה התמוסס כמו שזה בא.
חוץ מדבר אחד. המשיכה. אין מספיק מילים כדי לתאר משיכה כזו.
נפרדנו איש איש לדרכו, בלי משקעים ובלי כאב, אבל התשוקה
נשארה. ולא סתם נשארה, רק הלכה וגברה עם הזמן.
במשך חצי שנה היינו נפגשים מידי פעם, באמצע הלילה, לרוב
מסטולים, ועושים את הסקס הכי טוב בעולם.
כשהיינו ביחד, לא עניין אותנו כלום! לא משנה אפילו אם מישהו
היה רואה או שומע אותנו, העיקר להרגיש.כל מפגש כזה גרם לנו
להאמין שיש אושר מוחלט, אפילו אם הוא רגעי והטעין אותנו
באנרגיות חיוביות. אחרי תקופה זה התמוסס.
לי היה חבר לעידו היתה חברה וכל אחד פנה לחיים שלו, לאהבות
שלו, אבל בפנטזיות נשארנו ביחד.
עברו שלוש שנים. במהלכן דיברנו לא מעט, התגעגענו לתחושות
הממכרות, פנטזנו ביחד ולחוד על מפגש מטורף, שלחנו אסמסים מלאי
זימה אך לא מימשנו אותם בפועל.
"מה שלומך, התגעגעתי", שלחתי לו הודעה באחר צהריים אחד, בדרך
מהעבודה.
"יו, יוקו, איזה כיף לשמוע ממך, גם אני מתגעגע נורא" חזר אלי
עידו בהודעה תוך דקה. "לא מפסיק לחשוב עלייך" כתב ואצלי בלב
ובגוף משהו התעורר.
"חייבים להיפגש כבר" סיכמתי בחיוך. "כן, השבוע אנחנו נפגשים!
לא מעניין אותי! " נסער עידו. ולעידו יש חברה כבר שנתיים
וקצת. אני נפרדתי מאלון כבר לפני חצי שנה.
עברו יומיים, ואז טלפון. "את לא מאמינה איפה אני, אני
במילואים, בלבנון" סיפר לי בהתרגשות ספק אכזבה מכך שלא ניפגש
בקרוב. "איזה באסה" לא הסתרתי את אכזבתי שלי, "העיקר שתשמור
על עצמך, כן? עוד יש לנו הרבה דברים לעשות ביחד!" ניסיתי
לשעשע אותו.
"יהיה בסדר יוקו, אני חוזר וכולי שלך לפחות ללילה סוער אחד"
הבטיח. לי זה הספיק כדי לחכות בציפייה למושא הפנטזיות שלי.
דיברנו כמעט כל ערב, התחרמנו כמו ילדים בטלפון, שיתפנו
במחשבות גסות במיוחד, ונכנסנו לאווירת התשוקה המטורפת שוב...
שלושה ימים לא שמעתי ממנו, טוב, הוא במילואים, בלבנון, מלחמה
כאילו? הרגעתי את עצמי.
"את שומעת, אנחנו נוסעים לסופ"ש בצפון, בצימר של גזר בבית
הילל" שאג לי לתוך הטלפון אמיר בהתלהבות.
"אני אוסף את יוסי בשמונה, אותך בשמונה וחצי, את סיוון בתשע
ויאללה, להירגע יומיים בצפון הנטוש".
" יופי" צהלתי גם אני, "מתאים לי מאד לשנות אווירה ליומיים,
ניסע לחבק את הצפון, סולידאריות זה אני!" וכבר הייתי בתהליך
אריזה מתקדם. ארזתי חצי בית למרות שנוסעים ליומיים, הרי אין
לדעת , אולי אצטרך שמלת ערב חגיגית ופן כשאני באמצע חור
בצפון...
סיימתי לארוז, התיישבתי על המיטה בתחושת שמחה   ותכננתי להיכנס
למקלחת שהטלפון צלצל. עידו.
"מה קורה יוקו?"   שאל בחיוך. "מעולה!" חייכתי בחזרה. "מחר על
הבוקר אני בצפון! איזה כיף! נוסעים לסופ"ש לנוח. ואיך אצלך
במילואים?"   "עזבי איך אצלי, התלהב, לאן בצפון?" הרגשתי את
הדופק שלו נעשה מהיר. "לבית הילל" עניתי והתחלתי להבין למה
הוא חותר.
"יא גנובה, זה מטר מהמוצב שלי! אנחנו נפגשים! לא אכפת לי איפה
ומתי אבל אני חייב כבר לראות אותך!"
פה כבר ההתלהבות היתה בשיאה. "יו, מותק, איזה כיף! אחרי שלוש
שנים, ניפגש לנו, ועוד בצפון, ועוד במילואים, אשכרה פנטזיה
מהסרטים!" השתתפתי גם אני בצהלה.
"אז יוקו, את מודיעה לי ברגע שאתם מגיעים ואני בא לראות אותך,
טוב?"   "סגרנו!" אני עונה לו.   "יאללה, שיהיה כבר מחר. אני
מת
לראות אותך. אני מתרגש כאילו זו הפעם הראשונה."   שיתף עידו.
"גם אני מותק. גם אני כבר לא יכולה לחכות".
את הלילה העברתי באין סוף תסריטים אפשריים לפגישה המיוחלת.
מה אלבש? מה אגיד? מה יקרה? הרי יש לו חברה... האם התשוקה היא
באמת כמו שאני זוכרת? חצי לילה נשארתי ערה במחשבות וציפייה...
"נו, את יורדת?" שאג לי אמיר לתוך האוזן על הבוקר. "אני באה
כפרה" וטרקתי את הדלת מאחורי.
הנסיעה עברה בצחוקים ושירה קולנית כהרגלנו, ריכולים, צחוקים
וירידות הדדיות, מוסיקה טובה והרבה אוכל.
אף אחד באוטו לא ידע שאצלי בראש מתנגנת מנגינה אחרת. עידו,
עידו, עידו, עידו, פעם בקצב של מוסיקה, פעם לפי מקצב פעימות
הלב.
ככל שהתקרבנו לצפון, ההתרגשות אצלי גברה. התחלתי לשחזר את
הריח הטוב שלו. את הטעם המדהים, המגע של העור שלו, ההתאמה
המדהימה שלנו. כמה שאני רוצה אותו! עידו...
הגענו לצימר המדהים שלנו, יש לנו בריכה פרטית ענקית רק לנו,
המקום פסטורלי ומנותק כל כך   שנדמה שאני בכלל בחלום הזוי.
פרקנו את הדברים, מזגנו כוסית ראשונה של וודקה ו... הופ. אני
בבריכה.
כולי רותחת, ספק מהשמש החמה וספק מהתרגשות מהמפגש הצפויהשמש
מלטפת את גופי המתרגש, מחממת את העור שצמא למגע של עידו.
בלילה.
הערב מגיע, מתקלחים ויוצאים לאכול במסעדה החביבה עלינו. כל
שנייה עידו באסמסים. "מתי ניפגש?" הוא שואל . "ממש עוד מעט"
אני עונה וסופרת את הדקות.
שעתיים אחר כך, וחצי בקבוק וודקה אחרי, עידו מגיע.
אני יוצאת לקראתו לבושה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, בקומבניזון
לבן ומינימאלי, שזופה ושיכורה, והוא נעמד מולי. במדים. עם
הנשק, יפה כמו נסיך.
"יוקו שלי", הוא לוחש ומתקרב ככמה שרק אפשר, "בואי אליי" ואני
נמסה, מתרפקת עליו, מניחה ללשון שלו להיפגש שוב עם שלי אחרי
שלוש שנים של געגוע, מתמכרת למגע שכל כך אהבתי,
"אוי מאמי שלי, התגעגעתי" אני נושפת לו באוזן. "בוא, תגיד
שלום לחב'רה. הם מחכים לך"   אני נפרדת ממנו בחוסר חשק וגוררת
אותו לתוך הצימר מלא החברים שלנו.
החלפנו כמה משפטים, מספר צ'אפחות, והצעות לאכול ולשתות, ו...
הופ, עידו ואני בבריכה. לבד.
"תני לי להסתכל עלייך יוקו, ככה, באור של הירח, על הגוף
נראה לי שרק על זה אני אמורה להתאהב בו עד כלות אבל זה
לאהמושלם שלך" כן, עידו סוגד לגוף שלי, לעיניים שלי, בכלל
אליי.
קורה.
"את הפנטזיה הכי גדולה שלי, בכל החיים לא רציתי מישהי כמו
שאני רוצה אותך" הוא אומר ונצמד אליי.
"תנשקי אותי" הוא פוקד ספק מתחנן.
ואני מנשקת, מלטפת, עוגבת, עוטפת, ורק מתמכרת למגע הנעים
והמוכר.
שנינו לבד בבריכה. מעלינו ירח מלא ויפה, שיכורים מאושר,
מתענוג מוודקה וקצת סמים   ואני מרגישה את הידיים של עידו
מפשיטות אותי, מלטפות אותי, והנה, הוא חודר לתוכי.
"או, עידו שלי, תזיין אותי. כן, ככה" אני מתרגשת עוד שנייה
מתעלפת מתענוג, "או יוקו שלי, בא לי לצרוח" עידו שואג לעברי,
וככה, דקות ארוכות של אושר ותענוג.
"מה קורה חברים" אני שומעת פתאום את אמיר ויוסי מתקרבים, "הכל
בסדר?"
שואל אמיר והוא כבר כמעט לידנו ורק אז קולט "טוב, אנחנו נחזור
אחר כך" והנה הם נעלמים.
עידו אני ממשיכים בשלנו, לא יכולים להפסיק את האושר המוחלט
הזה, מנסים לשמר את הרגע עוד דקה, עוד שעה, ואז הבוקר מגיע.
עידו ואני שרועים על שפת הבריכה גמורים, מאושרים, מחובקים.
רגע שייזכר לנצח. לא יהיה עוד אחד כזה לעולם.
"נראה לי שכדאי שתחזור למוצב" אני מחזירה אותנו למציאות בפרץ
ריאליזם לא ברור.
"כן" אומר עידו ומתחיל להתלבש בחוסר חשק. "הלוואי שיכולתי
להישאר עוד קצת, עוד הרבה, לתמיד, ככה כמו שאנחנו" עידו אומר
ולי כבר דמעות בגרון מתאגדות לכדי בכי.
"אני הולך " אומר עידו אבל לא זז ממקומו. "לך" אני עונה
ומתקרבת לחיבוק אחרון.
"ביי" הוא לוחש ואני מרגישה דמעה שלו יורדת על כתפי הערומה.
"ביי עידו שלי, נתראה בעוד שלוש שנים, או שלא" אני עונה מבעד
לדמעות שכבר מזמן הפכו לבכי היסטרי.
והוא הלך.
נכנס לאוטו ונסע.
נשארתי עומדת שם לבד, האור התחיל לעלות, ואני על שפת הבריכה,
מכורבלת במגבת, מביטה ברכב המתרחק ממני, מביטה באושר הנפלא
שהיה שלי לכמה שעות נעלם מבעד להרי הצפון.
פעם, להיות נאהבת ככה ולו לכמה שעות היה עושה אותי מאושרת.
היום, זה כבר לא מספיק.