[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מקס גלר
/
תגידי לי את

... מדי פעם זה גל של אופטימיות ששוטף אותי ולפעמים זה כלום,
פשוט כלום. ריקנות.
יש משהו במילים של השיר שפשוט עוצרות אותי, לגמרי. אני מאבד
את הרצון לחשוב או לעשות כל דבר אחר. פשוט מקשיב ושותק.
לא מזמן גיליתי את הסיפור מאחורי השיר הזה וזה הפך אותו לכל
כך מיוחד בעיניי שבכל פעם שאני שומע אותו אני עוצר מלכת.
אני מתחיל לחשוב, על כלום. זה נשמע מוזר אבל אולי זה מה שבאמת
קורה. נוצרת מין התנתקות בתוכי מכל הסביבה שלי.
אולי זו ההשפעה של המוזיקה עליי. רק לאחרונה אני מבין
שהמוזיקה מחיה אותי. לחלוטין. אני לא יכול בלעדיה ולא חושב
איך בעבר לא ייחסתי לה חשיבות כזו.
התקופה האחרונה כנראה מחוללת בי שינויים. לא יודע להגדיר את
זה, או להסביר את מה שאני מרגיש. לפעמים זה בדידות, או
עצבות... מדי פעם זה גל של אופטימיות ששוטף אותי ולפעמים זה
כלום, פשוט כלום. ריקנות.
הצבא עומד במרכז החיים שלי. טוב, זה די הגיוני, הוא תופס כמעט
את כל הזמן שלי... מצד אחד זה טוב, זו תעסוקה ממושכת אבל מצד
שני... זה גורע ממני זמן להיות עם עצמי, שזו אולי הבעיה
האמיתית שלי. להבין את עצמי, מי אני ומה אני באמת, מה אני
רוצה לעשות...
בסופשבוע האחרון העניין הזה גרם לתסכול די רציני ולדיכאון לא
קטן...
בזכות כמה אנשים טובים זה די עבר... אבל המחשבה על זה לא ממש
נעלמה... ואולי ככה זה אמור להיות.
יש משפט בסרט 'פורסט גאמפ' שאהבתי שאומר שהחיים הם כמו קופסת
שוקולדים - אתה לעולם לא יודע מה תקבל... וזה כל כך נכון.
והפתרון לכל התסכול הזה פשוט נובע מהמשפט הזה... הפתרון הוא
פשוט להמשיך הלאה, מכל דבר שאני עושה, מכל דבר שנכשל ולא
הולך... כי לעולם אי אפשר לדעת מה יהיה הלאה ואם זה יהיה טוב
או רע ממה שהיה קודם...
יום הכיפור הזה היה שונה. זו הפעם הראשונה באמת שהרגשתי טוב
עם עצמי עם ההחלטה שלי לא לצום וכל מה שהיה בין לבין. אף פעם
לא חשבתי שלצום יכפר על טעויות שעשיתי, או אנשים שפגעתי בהם.
אני לא מאמין בדרך הזו. כנראה שהדרך האולד פאשן והישנה עדיין
מספיקה בשבילי והיא פשוט להתנצל, בכנות.
ואתמול פשוט לא חשבתי. עשיתי מה שעשה לי טוב. ללכת העירה עם
קולדפליי באוזניות במשך 40 דקות כשאנשים עוברים לידי
ומסתכלים, או ללכת יחף באמצע העיר סתם כי זה היה לי נוח. למה
לי לרצות את כולם? או להתאים לסביבה? יש לי את הייחודיות שלי
ואני לא צריך לאבד את זה בגלל מה שהסביבה מכתיבה ובעקבות
הנורמות שלה. לא חושב שמישהו צריך לעשות את זה בכלל... אתה מי
שאתה מגדיר לעצמך שאתה ואף אחד לא יכול לשנות את זה.
והאמת? אני מתחיל להבין מי אני ומה אני. אבל זה לא מגובש. וזה
רע? לא. זו התבגרות. היא לא נגמרת בגיל 20 ולפעמים לא בגיל
25... כל אחד בזמנו, כך אמרו לי... וזה נכון ואין מה להאיץ
בזה...
אז... בסופו של דבר... תגידו לי אתם?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גשם: מלאכים
עושים כיבוי
צופים



אחד עם מטריה


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/11/06 0:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מקס גלר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה