אתם אומרים שאני מטורף
אתם אומרים שאני חולה
אתם אומרים שאני טועה
שכל מה שאני רואה לא באמת קורה.
אבל אני יודע שזה קרה ואם ואולי אין לי שום הוכחה ,אבל זה באמת
קרה
היא עזבה אותי מדמם על הרצפה צועק בקול את שמה, אני זוכר כל
שנייה ואיך היא הלכה לאט, בכוונה.
אני זוכר את עצמי מזיל דמעה ועוד דמעה ואיך בכיתי כמו ילדה
קטנה.
שכבתי על הרצפה דיממתי החוצה את הגוף ואת הנשמה והיא הלכה ולא
הסתכלה
ארבעה סכינים נעצה בגופי ואת החרב עמוק בליבי.
היא הלכה סוף, סוף עזבה את הדירה ואני נשארתי בוכה על הרצפה.
נגמרו לי הדמעות איבדתי הרבה דם ואז, התעלפתי או זה מה
שאומרים,
אני רק זוכר שראיתי הרבה זוהר לבן קולות כאלה נעימים ופתאום
נעלמו כל הפצעים,
אבל הלב עדיין כאב, החיים כבר לא בדיוק הרגישו נכונים ואז
מגיעה המחשבה:" איפה אני?"
"אני חיי? אני חולם? אני מת? כי אם כן אז... טוב לפחות היא לא
סתם פגעה בי היא גם הרגה אותי, היא חסכה ממני את הכאב שבחיות."
ושוב הדמעות יוצאות, דמעות כסופות, מוזרות קצת. הלכתי ואני
עדיין בוכה מזיל דמעות כמו צינור מפוצץ, הגעתי לשער מוזהב,או
לפחות כך הוא נראה, בקושי ראיתי הדמעות מילאו לי את הפנים הכול
היה מוזר מעומעם והדמעות הכסופות עדיין זולגות.
התיישבתי גבי נשען על השער ופני קבורות בידי התייפחתי, יללתי,
בכיתי ובכיתי הרגשתי שעברו שנים עד שנגמרו לי הדמעות עד שלא
היו טיפות כסופות זולגות וגם אז הרגש לא עזב, הלב עדיין כאב.
ואז נרדמתי, שהתעוררתי עדיין כאב לי בלב, הרגשתי גמור, הרוס
שכל זה לא שווה, אולי אני בריא אולי אפילו אין יותר צלקות, אבל
מה זה שווה שהלב בוכה בכאלה עוצמות את הכאב הגדול ביותר, מה
שזה לא יהיה לא לקח את הפצע היחיד שהפריע לי מאז ומתמיד חייתי
עם הכאב הפיזי, הרגש הוא מה שמפריע  והלב פשוט כואב וזה פוגע.
אבל עם כול הדמעות ועם כול הכאב צריכים לפחות להגיע למעשים כל
שהן, אם אני מת עדיף שאני לפחות יהיה בטוח בזה.
חזרתי אחורה או לפחות לאיפה שחשבתי שהיה אחורה הכול היה מוזר
לא משנה לאיפה הלכתי השער עקב אחרי והכול נראה בדיוק אותו
הדבר, השער היה הדבר היחיד שונה בסביבה אך הוא התעקש לעקוב
אחרי. אחרי הליכה קצרה, שנמשכה נצח במיוחד בגלל שאתה מוקף
במחשבות על מי שהרגע בגדה בך זרקה את אמונך לפח והרגה אותך,
הגעתי למשהו דמוי בור ברצפה או ענן או מה שזה לא היה הסתכלתי
דרכו וראיתי  קבר, ניסיתי לקרוא מה כתוב עליו אבל לא הצלחתי,
הוא נראה לי דיי ישן ואז  חשבתי:"הוא בטח לא  שלי" ואני באמת
שואל את עצמי למה חשבתי כזה דבר במיוחד שאני עדיין לא יודע
שאני מת או אם אני מת כמה זמן עבר למטה אבל משהו דחף אותי
למחשבה הזאת.מה שעוד יותר מוזר שחיפשתי את המקום שממנו הגעתי
במקום לצעוד לשער שמסיבה זאת או אחרת הרתיע אותי הרחיק אותי,
אך בוא בזמן היה מושך בצורה חייתית, מפחידה. כול חושי אמרו לי
שאני מת אך סירבתי להאמין התעקשתי למצוא את הדרך חזרה להגיע
הביתה לאכול איזו ארוחה מזינה, לשכוח אותה.
אז המשכתי ללכת ניסיתי לפנות לכיוון אחר ושוב השער עמד מאחורי,
כמו אויב המחכה לשעה לדקור אותך בגבך אך לא לפני שתגלה משהו,
לא היה לי כוח לברר מה השער הזה עושה אבל הייתה בי התחושה
שהשער הזה מוביל לסוף לרע או לטוב שבכך, אולי זה היה הגורם
למשיכה החייתית ההיא.
המשכתי ללכת קשה להגדיר לכמה זמן, כול תחושה שהייתה לי התחילה
להתעמעם שעה נהפכה לחצי שעה ודקה נהפכה ליום, לבסוף הגעתי לבור
או שמא עלי להגיד פתח, אין זה חשוב, מה שחשוב הוא המראה הנגלה
לעיני. הבטתי לתוך הפתח וראיתי מישהו מחובר למכשירים במקום
שנראה כמו בית חולים ואף הריח ככה, למרות שלא באמת הרחתי
וידעתי את זה.נדמה היה שהוא בתרדמת בחנתי אותו היטב מנסה לזהות
אותו, לראות אם זה אני, אם הגעתי לפתח על חיי בעולם האמיתי
החלטתי שזה לא אני והמשכתי הלאה הסתובבתי ככה כמה שנראה יום
שלך מביט לתוך פתח זה או אחר ומגלה אכזבה שוב ושוב, והשער רדף
אותי משך בצורה מפלצתית.
הרגשתי כאילו אני הולך על עננים כל הזמן, אבל הם היו מוצקים
כמו אבן משהו שם היה מוזר לא מציאותי, כנראה שככה זה בגן-עדן.
בסוף מה שהרגיש לי כיום, שהעולם שבפתחים החשיך, יכולתי לדעת את
זה כי ברוב הפתחים היו רק קברים ולא אנשים במצבים שונים, מצאתי
את הפתח שלי, ידעתי זאת עוד לפני שהבטתי לתוכו מין תחושה
פנימית, דחף וצליל שקראו לי למטה, פנימה, לתוכו. הבטתי רק
בשביל להיות בטוח ולדעת לאיפה אני צועד. בפנים ראיתי את חברתי
הטובה ,טל, ואחי הגדול, ניר, יושבים ונושאים מין תפילה שקטה
בליבם, תפילה שהצלחתי לשמוע יותר בתחושה מאשר במציאות. לטל
התחילו לרדת דמעות ואני רק רציתי להגיע לשם ולחבק אותה, להגיד
לה שהיא לא צריכה לבכות, שהכול בסדר. הייתה לי תחושה שאני אמות
שם בקרוב אם אני לא ארד הדופק שלי היה ממש חלש, לפי מה שראיתי
במכשירים, אבל הדופק שלי היה תמיד חלש, אני לא יודע למה, לא
טרחתי לברר.
החלטתי שלא אכפת לי מה אני חוזר. קפצתי פנימה במין תחושה,
שהייתה ברורה כמו ידיעת עובדה שזה מה שיחזיר אותי.בהתחלה היה
ממש כיף ליפול, הרגשתי את האוויר זורם על הגוף שלי הוא היה כזה
קר ונעים, ופתאום הכול נהיה חשוך, ונהפך לצבע שחור אדום כזה
ראיתי, מלא להבות הרגשתי כמו בגיהינום, אבל איכשהו ידעתי
שבגיהינום האמיתי יותר גרוע, פשוט הייתה לי תחושה, כמו שאר
התחושות שהציפו שעד עכשיו כנראה היו נכונות. נתתי לעצמי להמשיך
ליפול, או לעלות כי ככה זה הרגיש כול זמן שהשחור והאופל הקיפו
אותי, נתתי לזה לעבור במין ידיעה שזה מעבר ביניים עד שאני
אחזור הביתה, הרי כול מי שחוזר מגן-עדן צריך לעלות גם
מהגיהינום הגיוני או לפחות ככה זה נראה לי.
בכל מקרה זה נמשך ממש הרבה זמן אבל ש כחצי שעה (או לפחות ככה
זה הרגיש) של נפילה, ונפילה למעלה, הבנתי שאם אני ממש מתרכז
בדברים טובים כמו המשפחה שלי, וידידה שלי, ולא בה  אז אני
מרגיש את האוויר הנעים ואני נופל מגן-עדן, ולא עולה מהגיהינום
או משהו כזה, אז התרכזתי רק בידידה שלי ופתאום ,כמו שציפיתי
הרגשתי שאני שוב נופל מגן-עדן. אחרי משהו כמו שעתיים (אחרי
הכול לא בדיוק ידעתי כמה זמן עובר) של נפילה הגעתי אל הגוף
ואיך שנכנסתי לתוכו ראיתי את מה שידעתי לחלק השני שלי מגיע
מלמטה ונכנס פנימה גם.