רזי...
כל תפילת יום כיפור היא מיוחדת במינה.לא דומה לקדמתה.
השנה הלכתי חצויה לבית הכנסת. חצי ממני אבד בחלל.
אני מבקשת סליחה על הכל- על כל מה שעשיתי ביודעין וגם על אלו
שבלא יודעין.
אבל אני מתפללת ומרגישה שאני זו שצריכה לסלוח.
שזה למעלה, הוא זה שצריך לבקש את הסליחה, פעם בשנה לפחות. אני
יודעת עד כמה המחשבה הזו אסורה, אבל לא יכולתי שלא לרצות אותה.
לרשימת נרות המתים שעל הקיר, התווסף הנר שלך. תחתיו השם שלך
באותיות ברורות , שלא משאירות מקום לטעויות.רז.שחר.
רז שחר.
ולחשוב שלמרות חייך הקצרים, 22 השנים האלו לעולם לא יסתכמו
באותה חתיכת מתכת חרוטה, ונר מפלסטיק בוער באש מלאכותית.
אני תוהה למה אני בכלל מתפללת. כולם סביבי כל כך מאמינים
במילים, בשורות המתחננות האלה. ואני מהרהרת. מהרהרת בן. בך.
כל מילה צועקת את התשובה, ורק אני נשארת עם סימן השאלה הגדול
ביותר בהיכל האלוהים. והשאלה לו מעורפלת.
אתה תמצית היופי והמימוש. כל כולך עטוף במן שלווה קסומה שלא
זקוקה להסבר. מלאה ברצון למחר.
"מאז שעזבת, הרבה השתנה כאן..."
כל כך הרבה שאני לא בטוחה מאיפה מתחילים.
אני מחפשת את המהות שבשורה, קוראת וכל גופי זז, מתפלל כולו
בטירוף השניה. אבל בשניה שאחריה, כבר אובדת המשמעות שוב.
ביום הכיפורים הזה, ביום סליחת העוון הזה, אתה כבר לא זקוק
למחילה.
הייתי נותנת הכל כדי שתופיע לי בחלום ותענה על הכל, אתה , האיש
עם התשובות האינסופיות. אני שואלת אותך! ענה לי!
היום נתתי לדודה את המגנט למקרר עם הברכה לשנה החדשה שהכנתי.
היא בכתה.
אם היית חי, גם למקרר שלך הייתי שמה אחד. כי הכנתי.
אתה חסר לי. וגם אני חסרה לעצמי. בעיקר.
                                                       
מתגעגעת-מיכל.
"קראתי בכל לב ענני יהוה כי את חוקיך אצורה" כיפור תשס"ז