הורים. רוצים להתגרש.
פוחדים עד לשד לבבותיהם אבל
רוצים להתגרש.
שונאים כל עצם, כל פיהוק, כל נשימה אחד של השני אבל
פוחדים.
בוקר, יום כיפור, בית קברות. אבא של אמא.
הסבא האמיתי שלי.
סכיזופרן (?), אמן, עני, אוהב עד מוות.
עם אונה אחת כרותה.
כרותה? לא מתפקדת.
מנותקת?
מה זה משנה?
מה שחשוב זה המאניה דיפרסיה.
מאניה דיפרסיה?
מה זה משנה?
20 שנה ומשהו בבית חולים לחולי נפש.
חולי נפש?
תשושי נפש.
מה זה משנה?
מה שחשוב זה שאם אתה שם אז אתה בטח חולה.
לא משנה מה תגיד או מה תעשה. אם אתה שם אתה בטח חולה.
כבר אחרי הארוחה המפסקת
ואני כבר שוקקת לתוכי את הספר שהוא נתן לי.
הוא. "הרכש החדש". אם הוא יהיה מספיק רגיש, ומספיק חכם ויעשה
לי הפתעות ויצדיק את הקיום שלי
יגרום לי להרגיש אישה.
יגרום לי להרגיש שהוא גבר.
יגרום לי להרגיש.
הספר? "האישה הכי יפה בעיר"
קובץ סיפורים קצרים של צ'רלס בוקובסקי.
שוכבת וקוראת.
והוא מלא בזיונים. זיונים ואלכוהול.
ואני שוכבת וקוראת. קוראת ומתחרמנת.
נו.
הוא צריך להיות רגיש
ואני שוכבת ומתחרמנת מסיפורים מזוינים על זיונים עם בחורה
מתה.
מתה אבל יפייפיה.
או לפחות כך סופר.
מילא. מתה.
נו.
כולנו כאלה בצורה זו או אחרת.
מתלבשת חזרה. יוצאת מהחדר.
אמא וסבתא במרפסת. חושך, כבר ערב. כולם בבית הכנסת.
מתפללים לעילוי נשמתם.
(או שזה באירוע אחר? מה זה משנה? הרי להכל אותה משמעות בסופו
של דבר.)
אני וסבתא מדליקות סיגריה. שתיהן בחושך שרות ביידיש מערכונים
ישנים.
כל כך חושך.
מתפוצצות מצחוק.
מתפוצצות מבפנים.
זו עם האבא הסכיזופרן
וזו עם הבעלים המטורפים.
אחד ניסה לחנוק, אחד ניסה לברוח.
מה זה משנה?
מי שנשאר בסוף השאיר אחריו מספיק כסף לקנות לנו דברים שיעשו
לנו להרגיש טוב אחר כך.
איכשהו ביידיש בכל משפט יש איכ.
והכל מתחרז.
                                                   יום
כיפור 1.10.06
איכ סמיך