כן, זה המזח לכאורה,
שמתפרץ מסביב שטף הדמעות,
דמעות נבכי ליבך,
ואם, אם רק, היית יודעת איך,
איך להגיד לי ואדע,
אריה שואג בלאט עם סוף סמטה,
סמטת פלוני בעיר גדולה,
הרי חיינו הם בחירה אחר בחירה,
ואם הסמטה הזו ללא מוצא,
הרי אבחר בך בדרך אחרת,
אהובה.

כן, זה הירח שתלוי לכאורה,
בין חלונך ובין גופך המתערטל,
מתערטל מאין ברירה,
כי המילים כולן פרחו לארץ רחוקה,
אז אני מחייך ומכפר, ואם נשאר עוד זמן - אני שואל,
כיצד? כיצד זה הירח לא נופל ?
ותיכף עוד רגע, ואני גומר,
גומר אומר שלא לשוב כאן, לכאורה,
וגופה שאין שני לא מנקז את זיעתי,
דמעות עור גופי, זרז צינתי,
ואם המזח שבי בוכה אל תוך ימך,
אל תפחדי אם אתרחק לרגע אהובה,
כי חיינו הם ככלות הכול לרגע,
לכאורה.