[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בכדי להדגים את ארעיותם של החיים, כך שיבינו תלמידיו היטב את
העיקרון שעליו ביסס את הפרק הפותח את מחקרו האחרון -
                                      החיים - ארעיים?
מלאכת חיים וקובץ מסות מאת פרופ' זיסמן פפירבלט
שטח בפניהם פרופ' זיסמן פפירבלט בשיעור פילוסופיה קיומית אשר
באחד מימות הקיץ הלוהטים ביותר את הסיפור הבא, סיפורו של
ארמנד פינקסוביץ':
מעטים מכירים את הסיפור הזה, היות וכמותו יש אין-ספור, על
אודות אנונימיים כטיפה במבול אשר כשלו בהשגת מרפא התמותה
היחידי שידוע לאדם - חקיקת דמותך ופועלך בדברי ימי המין
האנושי. ההבדל היחידי בין מקרהו של ארמנד לבין אותם גיבורים
שלעגו למוות הוא בסוף. והסוף, כידוע, אינו אלא סכום של משוואה
ארוכה ביותר של משתנים, שהתחברו יחדיו מההתחלה. המשתנים
אקראיים עד שהופכים לחסרי משמעות בתוך המכלול, כך יאמרו אלו
שמעניקים להתחלה משמעות אינסופית. ואילו אלו המאמינים כי
ההתחלה נמוגה ומתבטלת במהרה, יאמרו כי מתבטלת היא אל מול
המשתנים.
הפרופ' פפירבלט לגם מבקבוק מים שהונח מבעוד מועד על הפודיום
שהסתיר את כרסו המתפרצת אך לא את מיעוט השערות על פדחתו,
והמשיך מיד בדרשתו.
בבואנו לבחון את סיפור חייו של ארמנד, עומדת מעל כולן פרשה
שאירעה בתקופתו המוקדמת.
היא התרחשה בימיו בבית-הספר היסודי. במשך שנים אחדות שלט
בכיתתו ללא עוררין. הבנים סרו למרותו ללא ניד עפעף, והבנות
היו נרות לרגליו, וכולם קיבלו את מנהיגותו בהכנעה אילמת.
הוריהם של ילדי הכיתה הביטו מהצד בדאגה, היות וברור היה כי
מנהיג זה - השפעתו מזיקה ביותר, והחליטו לנקוט עמדה נחרצת,
לאחר אירוע מצער, מעשה קונדס כושל שבסופו אושפזו שניים מבני
הכיתה בבית-החולים בגין פציעות וחבלות שהיו יכולות להימנע
אלמלא עשו את דבר ארמנד.
ההורים התאספו בחשאי והגיעו להחלטה משותפת כי אסור לילדיהם
להתרועע עם ארמנד בשום מקרה שהוא. למחרת, כשהופיע לכיתה, גילה
ארמנד לתדהמתו שהוא מוקצה, וכשהדליף לו אחד התלמידים, ספק חבר
אמת ספק רכיכה נלעגת, את הסיבה לחרם, חווה ארמנד פגיעה אנושה,
כאילו פגיון הבוגדנות ננעץ בלבו, זעזע וריטש אותו מבפנים. בו
ביום גזר על עצמו בדידות, ריחוק וניכור, ושמר עליהם באומץ עוד
שנים לאחר אותו יום, גם כאשר מסביבו התבגרו כולם, סלחו וביקשו
לשכוח. כל יד שהושטה זכתה למכת ליחה מלאה בבוז, כך שבמהרה לא
שבו עוד להושיט, וארמנד נותר לבדו.
את המקרה הנ"ל הכירו הוריו היטב, ולאורך השנים היו בסוד
העניינים, לא רק בגדר צופים מודאגים מהצד. אולם בכל הנוגע
לארמנד, אף כי בנם היה, ואהבו אותו, מאז ומעולם היה רב הנסתר
על הגלוי. כך לא ידעו מדוע כילד קטן נהג לתלוש את ידיהם
ורגליהם של כל מיני השקצים אשר בחצר ביתו, והאמין בנפש מלאה
וצלולה, אמנם ילדותית אך צלולה, כי משימתו על פני האדמה היא
למחות ממנה את אוכלוסיית הנמלים כולה.
על משימה זו שקד ארמנד הרך, ללא היסוס ותהייה, בכל פעם שיצא
לחצר בתואנה של משחק כלשהו. בתחילה היה עט על נמלים תועות,
תולש את רגליהן אחת-אחת, ואז מותיר אותן לגסוס למוות, אך ככל
שחקר והתפתח, הבין כי מוטבת תחבולה מחוכמת ממעשה חבלה נמהר;
אז היה מתצפת בשקט על הנמלה, כאשר היא אוגרת מזון במרץ רב,
ועוקב אחריה בסבלנות, על מנת שתוליך אותו בתמימות אל הקן,
מבלי לדעת כמובן שהתוצאה האיומה של חוסר ערנותה לסובב אותה
היא הכחדתן האלימה של כל אחיותיה. במעשיו המשוקצים התמיד
ארמנד עד שיום אחד כפר בהם, מסיבה שגם אם הבין אותה בעצמו,
ודאי שלא ניסחה במילים.
אלו אנקדוטות מסוג זה, ועוד רבות אחרות, שהכתימו את שנותיו
הראשונות, והבהילו את הוריו פן יצמח בביתם צורר בזעיר אנפין,
אשר יגדל להיות עריץ צמא דם, ועל כן, לא בחלו בטיפולים בכדי
לעצב כלבבם את נפשו הרכה של בנם המוטרד, ללוש לפני שתתקבע
סופית.
פשוט לא היה, עם ילד שנתגלו בו, מעבר לחולניות ואולי כספיח
טבעי שלה, כריזמה משכרת, תחכום מהפנט והמרשים מכל - היכולת
לפלוט את השקרים הבוטים ביותר כאילו האמין בהם עד זעיר נימיו.
אולם עקשנותם וכוח התמדתם של הוריו המציאו לבסוף את המטפל אשר
יוכל לנער שהתבגר ויעניק להם תמורה מלאה לכספם.
אנשים פשוטים היו ההורים, לא היו להם חסכונות גדולים, ולא
החזיקו במשרות שנחשבות למכובדות. הם נאלצו לשעבד את חייהם על
מזבח בנם בכדי להעניק לו את הטיפול הטוב ביותר. בשעות הבודדות
שלא עבדו או ישנו, ובילו עמו תוך התבוננות מרוכזת, שמו לב כי
מצליחים הם לשנותו אט אט, והבנה עיוורת זו, שממלאים הם שליחות
נעלה, הייתה לידית שהניעה את גלגליהם שוב ושוב, גם ברגעים
שחרקו או העלו חלודה.
את פירותיה הטעימים ביותר של ההשקעה מרובת השנים קצרו כאשר
היה ארמנד גבר צעיר, ביום שבו הודיע להם, כי החליט לא מכבר
ללמוד רפואה, ואף הגיש בסתר בקשה למוסד מכובד, והנה בדיוק
היום הגיע האישור כי התקבל. עם הישמע הבשורה, דרך-אגב, נעשתה
שיחת הטלפון אל ד"ר ורד המסור ולמוד הקרבות, להודיע לו כי
מעתה לא יזדקקו עוד לשירותיו. בדיוק שלוש שנים ושמונה ימים
לאחר אותה שיחה, כשהיה נזר מטופליו בעיצומם של לימודים
תובעניים, נפטר ד"ר ורד מסיבוכים טחוריים שמיותר לתת עליהם את
הדעת (למרות שלמי שמתעניין עומדת הזכות לחפש חומר בנושא,
וישנו בשפע, הן בספרייה לרפואה והן באתרי האינטרנט השונים).
ארבע שנים, חודשיים ועשרים יום לאחר מכן, התייצבו ההורים,
נרגשים עד דמעות ושלל תמונות, בטקס הסיום של בנם היחיד את
לימודי הרפואה, וראו במו עיניהם את מי שחששו כי יהיה לרודן
שיקטול רבבות זוכה לאסמכתא הרשמית לרפא חולים, לטפל בפצועים,
להקל על סבלם של גוססים, ובעיקר - לחמול.
שלושה ימים לאחר אותו טקס, כאשר נדמה היה לארמנד כי מסניף הוא
מדי שאיפה את ניחוחות ההתעלות האנושית הודות להשפעה העצומה
שקנה לעצמו על גורלם של מטופליו, הגיע היום שבו למד להכיר כי
כאין וכאפס הוא אשר ידע, ביחס למה שיכול הוא לדעת, אם אך יממש
חיים שונים, ייעוד אחר, או אם להיות מדעי יותר - גורל חלופי.
הוא התהלך ברחוב צדדי וחשוך בשעת לילה מאוחרת, בדרכו בחזרה
לדירתו העלובה, וחשב לעצמו כמה שדירתו עלובה; אך ימיו בה
ספורים, שכן כרופא מכובד, וביטחונו העצמי אפשר לו את הידיעה
שיהיה כזה, אז יוכל להרשות לעצמו דירת גג מפוארת או קוטג' דו
מפלסי. ואולי אפילו חווילה. כן... תמיד שאף לחווילה. הוא שרק
לעצמו מנגינות נעימות, והתערפל מריח הבושם הנשי שעדיין אפף
אותו, בתום ערב ארוך של תענוגות בשרים עם מי שנהג להשלותה דרך
קבע כי מדובר בהרבה יותר מכך.
בפיקחון ניתן היה להימנע מזה, אך בשיכרון שבו מצוי היה, לא
העלה על דעתו את האפשרות שישדדו אותו כה קרוב לביתו. כאילו
הקיצו אותו בפראות מתוך חלום יפה, זינקו מתוך החשכה שני
בחורים צעירים, לבושי שחורים ועור, צבועי שיער ועטורים
בברזלים הנעוצים בבשרם, והתייצבו לפני ארמנד באורח מאיים. הוא
הסתובב בבהלה לנוס על נפשו, אך מצא כי מאחוריו בחור נוסף -
ללא עוררין הרחב והגדול מבין השלושה, גלוח ראש ובעל ארשת
המשדרת חולניות אלימה. הם צרו עליו מכל עבר, והחלו להדק את
הלולאה שיצרו סביבו. בדממה. באיטיות.
גלגלי מוחו של ארמנד נקראו אל הדגל, לאחר שזכו למנוחה בשעות
האחרונות. בדיוק בנקודת זמן זו הגיח הירח, כמו חישב את תנועתו
סביב כדור הארץ, ובחר מתי לפרוץ מבעד לענפי העצים העתיקים
שסככו על הרחוב, ולהרעיף על ארמנד ממאורו. האור המועט שניתז
ממנו אל עבר תוקפיו אילץ אותו להתמודד עם שני נתונים חדשים,
האחד חיובי והאחר שלילי. ראשית, הם נראו צעירים מכפי ששיער,
לא יותר מבני-נוער תועים. שנית, הם היו חמושים בסכינים.
"תן את הכסף", אמר אחד מהשניים שלפניו.
"אני מצטער, אין לי כלום", השיב ארמנד בשלווה לא ברורה. לרגע
השתתקו שלושת השודדים.
"זה יהיה טיפשי מצדי לשקר", שבר ארמנד בעצמו את השתיקה, "אחרי
הכל, אתם רבים ואני מעט. אני אינני חמוש ואילו אתם כן. אני
הוא הקורבן כאן, כך שבקלות תוכלו לבדוק אם אני מנסה להחביא
מכם כסף. אני יכול רק לשער כי אם תמצאו שאני משקר, לא רק
שתשדדו אותי, מה שמלכתחילה תכננתם לעשות, אלא בטח גם תפגעו בי
קשה יותר משהייתם נאלצים לעשות בכל מקרה, ומדובר בצעד מובן
בהחלט, משום שאין דבר מרגיז יותר משקר בוטה מצד מי ששודדים
אותו."
"תראה שאין לך כלום", ציווה הנער השני שלפניו.
"אין שום בעיה", אמר ארמנד והפך את כיסיו, "רואים? יש לי רק
מפתח. אין לי שעון, אין לי טלפון סלולרי ואין לי כסף. אני
כמעט חסר כל". לנוכח שתיקתם הנוספת של שודדיו, כבר נמלא גאווה
בלבו, כי הרטוריקה המושחזת שלו, חדה היא מכל להב, ויש בה כדי
לגבור על כל מכשול ולמצוא פתרון לכל צרה, אך מיד גילה, לחרדתו
המתחדשת, כי היה מוקדם מדי להעלות את האפשרות הזאת.
"אם כך, נבוא איתך הביתה וניקח כל דבר בעל ערך שנמצא שם", אמר
הנער החסון שעמד מאחוריו, והתגלה כמוח האמיתי של הכנופיה;
בוודאי גם הוגה רעיון המארב, אלמנט ההפתעה ועיקרון האיגוף -
שהקנו לנערים יתרון מוקדם וקריטי על טרפם.
"אם תתעקשו על-כך, אציית ולא אתווכח לרגע. הרשו לי לייעץ כי
את הזמן היקר שחסכתם בזה הרגע על ויכוחים עמי, תוכלו להשקיע
במחשבה נוספת, הגיונית ומיושבת. אז תבינו את חוסר הטעם המשווע
בבזבוז זמן ומשאבים עליי, כשבאותה מידה תוכלו להמתין פה עוד
מעט ולתפוס מישהו אחר ממש כשם שתפסתם אותי. רוב הסיכויים הם
שהבא שיעבור כאן לא יהיה חסר כל, כמוני, ויחזיק באמתחתו דבר
מה שראוי להיכנות 'שלל'. אם תהיו חסרי מזל פעם נוספת, הרי
שעדיין תעמוד לכם האפשרות ללוות א ו ת ו לביתו.
"מעבר לכך, אני מתגורר בבית הוריי. אלו האילוצים של סטודנט
תפרן, בסך-הכל מי שבא ממקום כשלכם, שעובד בפרך לשינוי מצבו.
אני מציין זאת משום שברור לי שברור לכם, שככל שיגדל מספר
הקורבנות של מעשיכם, כך מצטמקים הסיכויים שתבצעו שוד מוצלח.
"על-כך עליי להוסיף ולציין את וורמאכט - כלב הזאב של אבי; הוא
אמנם כבר זקן וחולה; לעזאזל, אין לו כוח להרים את הרגל כשהוא
משתין, אבל לנבוח הוא זוכר היטב, והוא ינבח וינבח ברגע שיריח
דמויות בלתי מוכרות משיגות את הטריטוריה שלו.
"תאמרו - אין לנו מה להפסיד. לרגע אינני שוכח זאת משום שאתם
משדרים זאת במובהק; אבל נדמה לי כי גם מי שאין לו מה להפסיד,
מעדיף להרוויח. אם תחשבו לרגע, תגיעו בעצמכם למסקנה שאני
צודק."
לא היה זה תוכנם של הדברים - גיבוב מוחלט של אמירות בלתי
מבוססות, זרוע בשקרים מכל הסוגים והמינים ומתובל בהסטות
חוזרות ונשנות של הנושא - כי אם האופן שבו נאמרו, אשר כבש ללא
דופי את חבורת הנערים. ארמנד דיבר בלהט כזה, שמעולם לא הכירו.
ביטחונו העצמי, שהתבלט נוכח המצוקה שבה נמצא, ובמיוחד הכריזמה
שפרצה ממנו, שטפה אותם כנחשול אדיר המציף תחתיו יבשת שלמה.
ומרגע ששב הנחשול ומשתתק, לא יהיו עוד חיים ביבשת. וברגע ששב
ארמנד והשתתק, היו הנערים לשלו, לא עוד שודדים מאיימים כי אם
קהל אינפנטילי מוקסם.
הוא עשוי היה לדעת כבר אז כי לא ישדדו אותו ולא יפגעו בו,
אלמלא הלך בעצמו שבי אחר דבריו, והחל להינטע בהם כה עמוק עד
כי לא יכל לשוב ולהציץ החוצה מבעד לסבך שבו הסווה את עצמו.
ועיניו הרואות לא היוו עוד אלא מסך של בד דקיק, המאפשר למידע
לחדור כנתונים אקראיים, מתוך דרכה בקודש של בירוקרטיה
פרוצדורלית ותו לא.
משעה שזה קרה, החל להבין לראשונה - צורבת את עורו בחמימות,
נוגסת בבשרו בעדינות, וחופנת את אשכיו בתאווה - את תחושת
התעלות נפשו על-פני כל מצוקות ומטרדי החיים באשר הם. זו אותה
התעלות אשר מתירה אותו, כך הרגיש, על בני האדם האחרים, זעירים
ובורים גמורים לחוויות מרוממות שכאלו. זו אותה ההתעלות שכמותה
יודעים אך ורק אלים בחייהם - מענפי הספורט השונים או המוזיקה
או הקולנוע - והגם שזו של ארמנד הייתה התעלות בזעיר אנפין,
מול אספסוף של מפסידנים גמורים, הרי שברבות הימים, כך היה
נהיר לו מיד, יוכל לממש התעלות זו גם מול רבבות ומיליונים,
ואז עוד תגדל ותתעצם.
תחושותיו החדשות היו מלהיבות בראשוניותן, כאילו היה בתולה
שהאבר שקרע את קרום בתוליה שייך לא למתבגר מגושם שפרצופו
חטטים חטטים, כי אם למאהב צרפתי דגול, השולט ברזי המשגל -
ואלו גימדו באחת את שנותיו האחרונות, מרובות ההישגים, ולרגע
אף מחו כליל מזיכרונו את הבחורה שעמה בילה את השעות האחרונות.
הוא המתין לתגובה, אך איש מהנערים לא פצה את פיו. נבוכים היו
שאבדה להם דרכם והתביישו להתייעץ בינם לבין עצמם ובכך להפגין
חולשה מול הזר שביקשו לעשוק. יד הגורל - נעלמה וחמקמקה מאין
כמותה - שלחה להם גאולה בצלמה של דמות נשית, שהגיחה מבעד
לעלטה. הדמות הייתה מוכרת היטב לעשרים וחמישה אחוז מן
הנוכחים. היא צעדה לקראתם לבדה, כלל לא מפוחדת בסיטואציה
שמרבית הנשים ודאי היו נמנעות ממנה. אך היא, מבושמת משעות
ארוכות של עונג חסר מעצורים, בסך-הכל ביקשה להשיב לארמנד את
אשר שכח בדירתה - ארנק חום עמוס במזומנים. ידעה כי הכסף נועד
לתשלום שכר דירתו העלובה בבוקר שלמחרת, ומלאה בכוונות טובות
החליטה להשיבו כבר באותו יום.
בהכירו אותה מבפנים ומבחוץ, זיהה אותה ארמנד לפני שהשאר בכלל
הבחינו בה, והחליט לפעול בנחישות חסרת עכבות, שכמו שללה את
קיומו של המצפון בתוכו, על מנת להסיר סופית את שאריות
ההתנגדות, שהיו זרועים עוד בלבבות הנערים.
כך ניגש נקי מאמפטיה אל זו שמעתה נקרא לה הנבגדת; זו שהאמינה
כי אוהב הוא אותה אהבת נפש - וללא היסוס, בעוד היא פורשת את
זרועותיה הדקות לעברו מתוך געגוע זך, הפגיש בכל כוחו בין גב
ידו לבין לחיה. מפגש טראומתי זה סחב ממנה את שיווי משקלה
והשטיח אותה ארצה, על מדרכת האספלט הנוקשה והמטונפת.
המעשה הותיר אותה המומה, אך לא פחות המומים היו הנערים. מאז
ומתמיד נהנו מיתרון מספרי על קורבנותיהם, ומורגלים היו לשאת
סכינים, ועל כן מעולם לא באמת נזקקו לאלימות מזעזעת שכזאת.
פניהם התעוו ביראת כבוד כאשר רמסה רגלו של ארמנד את הבחורה
כמה פעמים, והתקבעו לכלל הערצה כאשר נטל ממנה באדישות את
הארנק שבידה. הוא נטל את המזומנים, ומבלי שהבחינו בכך, השליך
הצידה את הארנק, שמשופע היה בתעודות מזהות. ומבלי לזרוק
לנבגדת המייבבת עוד מבט של רחמים, פנה לעבר הנערים והגיש להם
את השלל.
"בזאת אני מחסל את החוב שלי אליכם", פסק, כשפניו אומרים
רצינות תהומית. אולם בן רגע השתנו בתכלית, הצפינו חיוך שלא
ניתן להגדירו אלא כזדוני. צץ במוחו רעיון שיהווה הדרן מוחץ,
ולבטח יותיר אותם נפעמים. הוא שב אל הנבגדת, רכן לעברה, ושלף
מכיסה חפיסת סיגריות ומצית, אשר ידע מבעוד מועד כי אמורים הם
להימצא שם. אז שב ופנה אל הקהל המהופנט שלו, חילק לכל אחד מהם
סיגריה והדליקן עבורם בתנועות אביריות. אז החזיר את שארית
החפיסה ואת המצית לבעליהם החוקיים, בדיוק לכיס שממנו נלקחו,
וניגש שוב אל הנערים, שבינתיים נהנו מהעשן הבריא והטוב
שהחדירו לריאותיהם, כך שלבטח לא הייתה נתונה תשומת לבם
להתרגשות שאחזה בארמנד באותן שניות.
"כך עושים זאת נכון. ללא מילים, ללא היסוסים; ללא מחשבה
מיותרת וללא חמלה. בסופו של דבר, חבריי הצעירים, מעשיכם יהיו
הדבר היחידי שיעמוד לצדכם לאורך כל הדרך; ואם תבחרו בכך, הם
יהיו חותם שתותירו אחריכם כשתצעדו בגאון אל הקבר", כך החל
ארמנד שוטח באוזניהם של שלושת הנערים השקפת עולם צרה ומקובעת,
שלא במפתיע בחר לפטמם דווקא בה. המתבונן מהצד ודאי היה נדהם
כיצד הם לא מפקפקים בו, אף לא לרגע, ומאזינים בלהט למי שהפך
באחת למורם ורבם. לו היה מסמן להם להביט השמיימה, מצביע על מה
שידעוהו כירח, ואומר, ראו, זו השמש, היו מרכינים ראשם בפניו,
ופועלים שלא במודע להכחדת ספקותיהם.
למען האמת, לא היה קהל פשוט מהם לכיבוש. כל שדרוש היה הוא
מעשה נועז, בפני מי שנוחים היו להתרשם משכאלו, ולא טרחו
לתהות, אפילו לא למשמע גניחותיה החוזרות והנשנות של הנבגדת,
ששעה ארוכה עוד הייתה שרועה על הקרקע לצדם, זעקה את שמו של
ארמנד שוב ושוב, לסירוגין עם המילה "למה?". ודווקא ארמנד היה
זה שחש כי מוטב אם יסלקם בטרם יתעורר חשד, אך בכך זיכה אותם
באשראי שלא לצורך.
לאחר שסיימו לעשן, הלכו למפעל תעשייתי נטוש לא הרחק משם, מקום
שבו נהגו להתאסף עוד רבים כמותם עם רדת החשכה. לא כאסיר נלקח
ארמנד אלא כאורח של כבוד. בדרך הקצרה לשם התהלך מאחוריהם
בסקרנות, אך מרגע שנכנסו לתוך התירוץ המתפורר והמתקלף לקורת
גג, תפס את מקומו לפניהם.
בדרכו להיכל התהילה עבר מסכת של היכרויות עם נערים ונערות בני
הטיפש-עשרה, שעיניהם טרוטות, ריח של אלכוהול זול נודף
מפיותיהם היבשים, ותנודותיהם הקלילות אומרות כי סמים קשים
זורמים בעורקיהם או מתפשטים בריאותיהם. הצחיק את ארמנד כי
שערות בכל צבעי הקשת היוו ניגוד מוחלט לפריטי לבוש בצבע שחור
בלבד, בהבדלי גוונים מינימליים ביותר, אך כמובן שלא העלה על
דעתו לחייך מולם. מוחשיותו של כוח אינסופי השוכן בקרבו אפשרה
לו התנהלות שאינה ברת ביצוע באופן כה מדויק ומושלם אלא בקרב
מי שמצאו חלקת אהבה טוטאלית עם בן-זוגם, ולפיכך יכולים הם
להיות עצמם, להיחשף במובן הפשוט אך בעל העוצמה של המילה. ועם
זאת, כראייה לכך שלמעשה רק האהבה משחררת את האדם מכל כבלי
אנוש, היה ארמנד דרוך ומחושב, כך שלא הייתה תנועה מתנועותיו
שלא תוכננה מראש, ולא יצאה מילה מפיו מבלי ששקד עליה במוחו
לפני כן. הוא הקפיד שלא להיתפס כמגושם או נלעג בשום אופן
שהוא, לשנן כל שם ולהישיר לעיני כולם מבט חד, כך שבשעת שיחה,
ייאלץ בן שיחו להסיט את המבט ראשון.
כל שהיה אצור בתוכו נפלט החוצה בקול שאגה אדירה, והנערים
המסכנים הללו, בסך-הכל טרף חסר מגן היו; ואמנם ראו עצמם כמי
שכבר ראו הכל וידעו הכל, אך לא שבריר של סיכוי עמד לצדם בשעת
הסתערותו הברוטאלית של ארמנד. בתום לילה בודד השתלט על כולם
עד האחרון והספקן שבהם. בתחילה היו מעלליו עוברים מפה לאוזן
במהירות עצומה, ועם הזמן נוכסו לסיפורים ממדים אחרים,
מיתולוגיים, כמעט על-אנושיים. ולאחר שהכל כבר הכירוהו, כמו גם
את עברו ההירואי, מפוברק לחלוטין יש להדגיש, הושיבוהו עמם
והציעו לו משקה חריף. הוא סירב בנימוס החלטי. הם הציעו לו
סמים וספגו ממנו סירוב נוסף, כמעט נזפני. לו היה אחד מהם מסרב
כך, ודאי היו מפעילים עליו לחצים קיצוניים ומשברים אותו כזרד,
אך בכל האמור לגבי ארמנד, מנועים היו מהפעלת לחצים כאלו,
ויתרה מכך, התרשמו אף יותר מעמידתו האיתנה. ודי היה באקט זה
בכדי לאמת עבורם את כל השמועות שהגיעו לאוזניהם. בעיניהם
העייפות, הזועקות מדי יום לסיוע מאת חברה אדישה, עטה על עצמו
ארמנד ריחוק מסוים, שעם הזמן, בעזרת מחוות דומות, יהפוך להילה
של ממש, שתזהר ותהלך אימים עליהם כאחד.
הלילה הלך והתפוגג. כעשרים נערים ונערות ישבו סביב ההוא
שבילדותו התעמר בנמלים; ולמעט עצלנותם, דמו להפליא לאותן
נמלים. הוא זיהה בהם רעב, ועל כן האכילם במעשיות גבורה שסופרו
בהתלהבות סוחפת. הוא ראה כי פיותיהם צמאים, ומשום כך השקה
אותם במונולוגים מתמשכים, שבהם תמצת עבורם תורות כוזבות אך
פשוטות להבנה, כאלו שחיזקו ידיהם של התמרמרויות נושנות, הבינו
ללבם של תסכולים קדומים, הפריחו חדשים והציתו את שלהבת
המרדנות, שבערה גבוה גבוה. וכאשר הרגיש ארמנד כי הקהל הצעיר
שלו שבע ורווה, החליט לחדול ולהסתלק משם, תוך הבטחה ברורה עקב
הפצרות, שישוב גם בלילה הבא.
למען ההגינות, לא היה צורך בהפצרות. לא רק הנערים נפלו קורבן
להתמכרות חדשה, כי אם ארמנד עצמו, לאין שיעור, מכור היה
לדמותו הרבה יותר משהיו הם מכורים לה. הרגיש הרבה יותר משהם
הרגישו, כיצד הוא נוסק ונוגע באלמותיות של אלוהים עלי-אדמות,
וכל ספק שעוד נשאר בלבו, שגרס כי אדם הוא ככל השאר, יימחה
בעוד לילה או שניים כמו זה. אז, או אז, יישק לפסגות שבודדים
לאורך ההיסטוריה העזו להגיע אליהן. עשרים הנערים והנערות
הללו, הרי היו הם בדיחה, כך הסיק ארמנד בדרכו בחזרה הביתה.
ולאחר שנואש מחיפושיו אחר הארנק שהשליך, התפנה לעסוק בעתידו.
כעת, משפענח את הצפון בו, שינה את כל תוכניותיו, אלו הסתמכו
על מה שחשב שידע על עצמו. אך מה ידע? מאומה. את העיסוק ברפואה
זנח במוחו ועשה הכנות מנטליות לכניסה רמת הוד אל עולם
הפוליטיקה. שם, כך ידע, יוכל לממש את כישוריו ואת חזונו. הוא
ידע כי צפויים לו קשיים רבים ומכשולים, אך משטעם פעם אחת, רצה
לנגוס ולבלוע, ועל כן, עליו להתגבר על כל קושי.
בחיזיון ייצר את ההמונים שיתקהלו סביבו, יצרכו את דבריו
וישעבדו לו את נשמותיהם. הוא רק בהתחלה. הוא עוד צעיר. אמנם
הגיע גבוה, אך יכול הוא להגיע עוד הרבה יותר גבוה. יכול הוא
להיות אלם של כל האלים, יחיד סגולה לא רק בדורו, כי אם גם
בבאים אחריו.
בלילות הבאים שב לבלות במחיצת הנערים, בדיוק כפי שהבטיח,
והרעיל עוד יותר את נשמותיהם. הוא המריץ אותם למעשי אלימות,
שוד וביזה, רק בכדי לבחון את גבולות כוחותיו; וגילה במהרה,
שכפי ששיער, אין כאלו. את האימה שהטילו הנערים על עוברי אורח,
ואת הגנבות שביצעו מבתי מגורים ועסק, ביצעו על-פי תוכניות
מתאר פרי מוחו, ולא הסתפקו ביסודיות, ופעלו תוך התלהבות של
ממש, הקדישו מחשבה מקורית ויצירתית, מלאים באמונה כי בסך-הכל
עושים הם את מה שארמנד היה רוצה ושמח כי יעשו.
בשלב די מוקדם נתגלעו יריבויות מרות בקרבם, ואליהן התווספו גם
תקיעות סכין, בגידות ותככים; והכל על רקע הרצון, ואם לדייק -
הצורך הקיומי - להתחבב על ארמנד יותר מכולם, לרצות אותו
ולזכות בנצנוץ הילתו החפוז לעברם ואך ורק לעברם. ואילו ארמנד,
שחש בכך, ליבה עוד יותר את הסכסוכים מתוך אמונה כי ככל שיחדלו
לבטוח ולהאמין זה לזה, כן ישימו מבטחם אך ורק בו. מלכתחילה
היו עבורו כלי בלבד, וככלי, מותר וראוי לעשות בו כל שימוש. אף
שידע היטב את שמותיהם ואת סיפוריהם האישיים, היו הם בעיניו
מקשה אחת, גוף אורגני אחיד הסר למרותו. משום שכזו היא הרודנות
- אינה טורחת להתעמק בנסיבות שהובילו אל מצב המצוקה אשר הוליד
את הצורך בה. והשעות הרבות שחי עמם לא יצרו בקרבו כל רגש חם
ואמיתי כלפיהם. הם היו מעורפלים בעיניו, השתקפות חסרת תוכן
ופנים של כל מה שאי פעם חלם עליו. ולמעשה בז לחולשתם הבסיסית,
בז להרס העצמי שטבוע היה בהם, ובעיקר החל לבוז לטיפשותם, כיצד
שיטה בהם כה בקלות, והרי הוא עדיין בתחילת דרכו, וטרם הגיע
לדרגת רב-האמן שביום מן הימים אין כל ספק שיגיע אליה.
ככל שנצטברו גזרי עיתונים על קירותיו המתקלפים של המפעל
הנטוש, ידיעות על מעשי אלימות ובריונות של כנופיות נערים,
המטילות את חתתן ואת להבי סכיניהן ברחבי העיר, כך הרגיש ארמנד
כי אמנם לקח אותם כברת דרך, ועוד יכול הוא לקחתם רחוק הרבה
יותר, אך בעצמו נישא על כנפיהם די והותר. ואם יינשא עוד, עשוי
הוא להתרסק ולהפסיד הכל.
אסור לו לסכן את חלומותיו ואת שאיפותיו. ובשביל מה? הכסף
הקטן, התכשיטים ואין-ספור הטלפונים הסלולריים - שלל הביזות הם
- לא יהיה בהם כל ערך אם ייתפסו, יוחרמו בידי שלטונות החוק,
והגרוע מכל - אם יואשם ויורשע ארמנד כמנהיגם של להקי הנערים,
ויושם מאחורי סורג ובריח בתוך תא מעופש וצר מידות. קל היה לו
לשער כי בחברתם המצחינה של ניחוחות השתן והצואה, הריקבון,
התסכול והכמיהה לחירות, יישכחו מעליו ריחות ההתעלות, וישובו
אל מערות חוטמו רק בחלומות בהקיץ של געגועים עזים לעבר רחוק
ונשגב ובלילות עתירי סיוטים על עתיד כביר שלא מומש.
לילה אחד לא הופיע ארמנד במפעל הנטוש. גמלה ההחלטה בלבו
להפנות את גבו למי שידעוהו כאלוהים ומעתה יהיו לעדר תועה ללא
רועה. כך הניח להם להתבוסס במרירותן של ההלקאה העצמית ושל
ההאשמות ההדדיות. היות ומלבד שמו הפרטי לא ידעו עליו דבר מלבד
שקרים והזיות, הניח כי כל שדרוש לו הוא להימנע ממקומות המרבץ
הקבועים שלהם בכדי להיעלם מחייהם מבלי להישכח מתודעתם. כך
ייהנה משני העולמות, משום שסביר כי היעלמותו המסתורית תכפיל
ותשלש את האגדתיות שבדמותו.
במשך שבועות הסתגר בדירתו העלובה ועשה את ההכנות הדרושות,
לשיטתו, לכיבוש מזהיר של עולם הפוליטיקה. הוא גמע ספרי
היסטוריה ולמד את לקחיה; בלע כתבי פסיכולוגיה ומיפה את שכל
האדם לשימושו האישי; שינן שיטות בדוקות לשכנוע המוני, ובשעות
הלילה הקטנות, כאשר אור יום נמחה מעל חצי עולם, עבד ללא לאות
לשיפור הופעתו, לגיוונה ולשדרוגה, מול המראה, תוך שהוא מסריט
את עצמו למען צפייה לימודית חוזרת ונשנית.
כל זאת עשה במרץ רב, בלא לאות סיזיפית ותוך שמירה על אורח
חיים ספרטני. עד שבאשמורת הבוקר היפה מכולן באה לשלמותה ידיעה
של שבוע מפרך במיוחד - רב אמן הוא. וכעת - העולם פרוש
למרגלותיו, וההמונים - עיסה רכה ודלוחה שיוכל ללוש כאוות
נפשו, אם אך יתגבר על קשיים טכניים אחדים הכרוכים בגיחה לעולם
החיצון.
מדושן מניצחונו הצפוי, היה למהלל חוגר ופינק עצמו בשינה, כך
שלא חש בנקמה שצלה הלך והאפיל עליו. עברו המוכתם ישחיר הוויה
ועתיד. הייתה זו הנבגדת, אשר עמלה אף היא כנמלה בשבועות
המדוברים - לפצות עצמה על עלבון מר וצורב, על פצעי נפש שלא
יגלידו, על לילות ארוכים של צרחות וזיעה, ובעיקר - על שברון
לב שאין לו אח ורע, כאשר אהוב נפש הופך בחלוף מבט לשנוא נתעב,
חלאת המין האנושי שיש להכחידה, טינופת רקובה ובן זונה ממדרגה
ראשונה.
היות ובין זיון לזיון לא הקשיב ארמנד למילה שיצאה מפיה, לא
יכל לדעת כי במקצועה עורכת-דין פלילית היא, ובעלת התמחות
בדיני אונסין. כנגזר מכך, לא היה בקיא ממנה בשיטות הבדוקות
לסילוף ולעיוות המערכת לטובתה. ומאחר שבנקל גרם לה להאמין,
הרבה לפני שבאה אליו התגלות כוחותיו, כי נמצא הוא איתה בשל
אהבה עזה, בזמן שכל שחשקה נפשו הסתכם באיברים מאיברי גופה,
אזי לא ער היה לתעצומות נפשה, שבזיווגן עם אותו שברון לב נולד
הצורך הפראי בנקמה.
כך שקדה הנבגדת על מזימתה, וזו התדפקה על דלתו של ארמנד
והקימה שאון שאילץ אותו להתעורר מתנומת הצהריים המופלאה
שהעסיקה אותו. על המפתן מצא אותה בריאה ושלמה, מאופרת ולבושה
בחליפה מהודרת. ובטרם הספיק להגניב מבט על רגליה (כמה אהב
ללטף את רגליה), מצא מאחוריה שני שוטרים גדולי גוף. הם הודיעו
לו כי עצור הוא בעוון אונס, תקיפה ושוד. לארמנד ההמום ניתנו
חמש דקות להתלבש ולהתלוות עמם, באזיקים כמובן, אל בית המעצר
להמשך ההליכים. מבט אחד אל פניה של הנבגדת בישר לו החלטית כי
נחתם סיפורו.
מקץ יממה מוגרו כליל גם עתודות התקווה, לאחר שגילה כי זרעו
מצוי היה על גופה, כי באותו ערב מדובר טבע את טביעותיו בכל
פינה בדירתה, בין היתר על שלושה-ארבעה בקבוקי אבסינט ועל עט
נובע שעליו נמצאו סימני שפכה שמקורם באורגזמה הנשית. כלומר
בנוסף לכל ביצע גם חדירה ברוטלית עם עצם חד (לטענת ארמנד -
לבקשתה של המתלוננת). עוד נתגלו סימני כף ידו על לחייה של
המתלוננת, וממצאים המעידים על חניקה ממושכת (גם זאת טען,
לבקשת המתלוננת).
עוד הסתבר, שהנבגדת - בתושייתה הרבה - מיהרה לצלם את עצמה על
חבלותיה הכחולות, ולא סיימה בכך, אלא שהחליפה את כל התעודות
בארנק שסחבה מזירת הפשע בתעודותיה, ובמצח נחושה שיקרה באומרה
כי ארנק זה היה שלה, ומכספה שדד אותה, ולא מכספו, כל זאת
ביודעה שאם יורשע ארמנד גם בשוד, יתווספו לגזר-הדין עוד חמש
שנים לפחות.
בחלומותיה הוורודים ביותר, אלו שהפציעו בין סיוט לסיוט, לא
יכלה לצייר לעצמה עולם צודק כל-כך. ארמנד הורשע בכל הסעיפים,
ובתוך-כך הצליח לעורר בוז גדול כנגדו, עד כי נגזר עליו עונש
תקדימי בחומרתו.
חלום נעים חלם לפני שבאו לשדוד אותו מחירותו; חלום שהניב זקפה
איתנה וזיעה מתוקה. חלם שעומד הוא על בימה ענקית, זו בימת
חייהם של הרבבות הניצבים למרגלותיו בשתיקה, מאזינים מכושפים
לדבריו, השוזרים בתוכם נבואות חורבן ותוכחה עם תקווה חדשה
לעתיד מעורפל. דגלי ענק התנוססו מעל הכל ופניו בהם; כרזות ענק
פיארו את שמו; תזמורת צבאית ניגנה מארש מיליטנטי; לפידים
נישאו בצדי הבמה ובערו השמיימה, וזרקורים עצומים כוונו אל על,
גימדו את כל גרמי השמיים ויצקו בחלל השחור והאדיר את האור;
וגם האור לבש את תווי פניו של ארמנד.
לנאומו לא טרח להאזין בחלום, וכמו המתין בשקיקה לסופו, אז
נעמדו הכל והריעו לו דקות ארוכות. כאיש אחד הצדיעו, ובשמו -
הדבר המקודש להם ביותר - נשבעו לו אמונים. שוב ושוב קראו
בשמו, בגרונות חנוקים מדמעות התרגשות, ולבבותיהם מאיצים
פעימותיהם, חוויה מעצימה וייחודית חווים, כאילו בהתקבצם כך
יחדיו, מתאחדים הם לכדי גוף אורגני, אחיד וכל יכול. ואז נשמעו
הדפיקות. ובמעבר החד מתהילת עולם למפח הנפש, היה השאפתן
לאדיש, המגלומן לשה מובל, וצמא ההערצה למי שכל רצונו הוא
שיניחו לו לנפשו.
בין תאוות הנקם של הנבגדת לבין הכבלים והסורגים, לא עמד יצר
הישרדותו של ארמנד. זה מעולם לא זקף מקצת מקומתו בשעות הקשות
של חקירות, התייעצויות עם עורכי-דין וספיגת האשמות וגידופים
בבית-המשפט. פעם נוספת למד ארמנד להכיר עצמו כפי שמעולם לא
הכיר, כל אימת שהזדנב מתוכו סימפטום של הרס עצמי בלתי נשלט.
כך הודה בגאווה צרופה בחלקו הקרדינלי במעשי האלימות והשוד
שידעה העיר, לא הביע שבריר של חרטה ועם זאת נקב בשמותיהם של
כל פקודיו. הוא הגדיל לעשות בהובילו את המשטרה אל מאורתם, תוך
שהוא פולט ברצון את חלקם הביצועי במעשים ודורש עבורם עונשים
לא פחות חמורים משיקבל הוא עצמו. כך פיטר ארבעה עורכי דין עד
שהחליט להגן על עצמו (אתם הרי יודעים מה אומרים על מי שעורך
את דין עצמו) ובהגנה זו נע בין מונולוגים חוצבי להבות של
התלהטות יצרים, ובהם האשמות חריפות כלפי העולם כולו, לבין
שתיקות רועמות מאת ראש מושפל המסתודד עם עצמו נסתרות.
בית-המשפט היה למקום האחרון המוכר שבו זכה ארמנד במעט אוויר
פסגות ההתעלות האנושית, עת פנה לקהל הולך וגדל שביקש לראות
במו עיניו סיפור מעניין. אך היה זה קמצוץ בלבד של מה שאזל ולא
יהיה עוד, זאת ידע בכל רגע, ועל כן התרסק במהרה בקול חבטה
עמום.
כשניתן גזר-הדין הגיב ארמנד בקור רוח דק. בשלב זה כבר היה
קליפת אנוש חלולה, שכאשר דופקים עליה קורסת ומתפוררת, חושפת
מאחוריה חור שחור וריק. כאשר הוצא מהאולם לא טרח להביט אחורה
אל עבר הנאשמים החדשים, מי שלרגעים ראוהו כמביא הגאולה
לחייהם. באורח דומה נהג כאשר הובא לבית-הסוהר, כלפי אור היום
האחרון שיראה בעיניים צעירות לפני שיינעל הרמטית מאחורי סורג
ובריח.
איש אינו יודע מה עלה בגורלו של ארמנד פינקסוביץ'. הוא נעלם
כשם שנעלמים רבים לאחר שהם מורשעים ונלקחים מן החברה. בתחילה
מוזכר שמם מדי פעם בפעם, בין קרובי משפחה, חברים ומכרים,
ואפילו בין צרכני תקשורת אדוקים שזוכרים את מקרהו הבלתי שכיח
מהעמודים האחרונים של העיתונים היומיים, היכן שנכתב על אודות
המשני והתפל שעל סדר היום. ולאחר זמן לא רב, יוזכרו המסכנים
בתדירות הולכת וקטנה, עד שיבוא יום ואפילו בני משפחותיהם
יחדלו לתהות מה עובר עליהם בכל דקה מדקות היום, ומתי ישובו
להתראות עמם.
ארמנד היה לאחד מהם, ומי יודע? ייתכן שצבר לו בכלא מוניטין
ומעמד, ונתן דרור לתשוקותיו, הפך למנהיג בקרב האסירים ונגע
באושר. ייתכן שנשבר ביומו הראשון כך שתכונותיו יוצאות הדופן
נקברו מתחת לשברי זהות ורסיסי אישיות מכבידים. ייתכן שחלה
ומת. וייתכן שברגעים אלו ממש, במקום מרוחק ועזוב, באחת
מפינותיו הנידחות ביותר של בית-סוהר מלא ברוצחים, פושעים
ומוגבלים חברתית; בתא צדדי פרוץ, שבאופן משונה ביותר, איש
אינו פוקח עליו עין, יושב לו ארמנד בדד, לבוש בבגדי אסיר
מהוהים, על מיטה שבורה עם מצעים בלויים. יושב ושורק לעצמו
מנגינה נעימה. שורק וממתין ליום שחרורו בסבלנות אדוקה. זו
הסבלנות המוחלטת - שאינה בוחלת בדבר ובכוחה לגבור על כל קושי;
הנצחית מכולן, שמלבד השטן מכיר אותה אך ורק מי שיודע את גורלו
ידיעה של ממש, טרם מימש אותו, ובכוונתו עוד לממש.
דממה נפלה בכיתה. הפרופ' פפירבלט - שערו פרוע וגרונו חרוך
מלהט הדיבור - לגם ארוכות מבקבוק המים שהיה מונח לפניו עד
שחיסלו; התלמידים נעו בחוסר נוחות בכיסאותיהם בשל מגוון
הצמרמורות שחוו. חמישה אחוז מהם היו בעיצומה של כפירה גמורה
בכל מערכת האמונות הקודמת שלהם, אשר החזיקה מעמד יפה מאז
המפגש הקודם עם פפירבלט. עשרים אחוזים לא הבינו כלל על מה
דובר בשעתיים האחרונות ולכל הפחות ניסו להפגין ארשת של מי
שבעיצומו של כפירה גמורה בכל מערכת האמונות הקודמת שלו. וכל
היתר היו רעבים או נואשים להשתין, ועל כן לא עסקו בזוטות
שכאלו. אבי, מאיה ושירה היו ללא ספק בין אותם חמישה אחוזים
שבלבולם אמיתי היה. כתמיד, הם המתינו במתח לדברי הסיום של
הפרופ', על מנת שיכריע עבורם את הקונפליקט הפנימי. למזלם, הם
לא נאלצו להמתין רבות, ומקץ כחכוח או שניים, ניגש הפרופ'
פפירבלט לשורה התחתונה שבה חפצה נפשם.
רבות הן השאלות שניתן להעלות מסיפורו של ארמנד. האם דרכו
הפתלתלה לא היוותה אלא קו ישיר בין דפוסי ילדותו
האב-נורמאליים לבין חוסר יכולתו לתפקד בחברה הנורמטיבית? הגבר
שנאשם כאנס, שהנהיג לזמן קצר את נערי הרחוב והשחיתם, האם ניתן
למצוא בו את הפעוט שמרט את גפיהן של נמלים רבות? האם גאון
בלתי מובן או עבריין קטן הוא? והאם סופו הוא עונש או גאולה?
יש שיטענו כי מאפייניו המוקדמים אין להם כל קשר לקורותיו כאדם
בוגר. ולעומתם, יש שיגידו כי סופו של ארמנד נקבע כמעט מרגע
שנולד, שלא ייתכן היה שאת כישוריו הייחודיים ינצל לנעלה כי אם
לנפשע, וכי ברור היה שלמטרותיו הנתעבות באשר הן יסחוף עוד
רבים. אם כך, מה עצר בעדו מלממש את גורלו?
היו אלו כוחות השינוי המתמידים שללחציהם היה נתון בכל שנייה
מחייו, אשר חצבו את אנדרטת הנפילים שלו ובו בזמן כרו את קברו
עלום השם.
הוריו של ארמנד היו לכוחות השינוי הראשונים המשמעותיים, עת
עשו בנפשו של בנם כבתוך שלהם ועיוותוה להשקטת מצפונם. אולם
ככל שלחצו ולחצו, לא יכלו לאצור את הכמוס והנסתר, ומעשיהם
משולים במובן זה לדחיפת האצבע לסכר סדוק העולה על גדותיו. הוא
קרס בלילה שבו פגש את נערי הרחוב.
אך מה היה קורה אלמלא התפצלה דרכו עם אלו ששיוועו למנהיג? האם
הייתה מגיעה בהכרח הזדמנות אחרת לחוש את אותה התעלות של הגשמה
עצמית אמיתית? האם חיי כולנו אינם אלא המתנה ממושכת לאיזו
הזדמנות מופלאה, או התפצלות דרכים מקרית, או מפגש עם זרז
אנושי, שיאפשרו מימוש של ייעוד קדום. ובכלל - אם קיים ייעוד
שכזה - מי מתווה אותו?
שאלות מורכבות ניתן לשאול גם לגבי הנבגדת, היות ושימשה תפקיד
בונה ומחרב כאחד בסיפור - מה היה מתרחש אלמלא הכיר אותה בכלל?
לא קשה לדמיין כי אז לא היה נאלץ לחזור לביתו באותו לילה
מאותה הדרך, ועל כן לא היה פוגש את נערי הרחוב, ובוודאי שלא
הייתה משמשת אותו כלהטוט בפניהם. אך מאידך - לא הייתה לנקמנית
שתשים אותו מאחורי הסורגים ותגזול ממנו את ייעודו.
החיים מושפעים, כך נראה, משני כוחות דומיננטיים: האדם - הוא,
באופן נחרץ, הפחות משפיע מבין השניים - ויד המקרה. מי שאינו
מאמין ביד המקרה, למעשה מאמין בה, ובוחר לקרוא לה בשם
"אלוהים", מונח שבעצמו הוא מודה שאין לו צל של מושג מה עומד
מאחוריו. ובמאמר מוסגר אומר, כי ביום שתעלה משפתיו בדל המחשבה
הבאה: "אני מעז לשאול" זה היום שבו יקולל לחיי נצח של גיהנום
- דבר פשוט במוחשיותו עבור טיפוס כזה.
באופן בלתי מודע הוא מוצא את שורשיה של יד המקרה בגוף ערטילאי
המבצע השגחה ממקום לא מוכר ומנכס לעצמו את העוצמה הבלעדית
לעשות את מה שחוק האדם, ולעתים אף חוק הטבע, אינם מסוגלים
לנבא ולהתגונן מפניו.
אדם כזה נקרא "דתי", ולעתים נוטים אנו להפריז בהבדלים בינינו
החילונים (ואני מקווה שכולנו פה חילוניים) לבינם. חילוני שזה
הרגע היכה בו ברק בפעם השנייה בתוך שבוע (ולא סוער במיוחד),
הגיוני שבצאתו מבית-החולים ייגש אל בית התפילה הקרוב בכדי
להתחיל מיד בהליכים של חזרה בתשובה. ובאותה מידה הגיוני שדתי
יכפור באמונתו מיד עם חלוף המגיפה שקטלה שבעה מבין עשרת
ילדיו. את שינוי חברבורותיהם יש לזקוף לאותה שאלה שטורדת את
מנוחתם - למה? ישנם שלושה טיפוסים אנושיים בלבד, שאינם
מושפעים מכל גורם סביבתי, והם: 1) ניהיליסטים. 2)
אדוקים-פנאטים. 3) צרכנים כבדים של סמי הזיה קשים."
בשלב זה קטעה את השיעור אורטל, שקדנית הכיתה הבלתי נלאית -
הממושקפת; היומרנית; הבזויה - כאשר ביקשה מפרופ' פפירבלט
המיוזע, אם יואיל, למען הסדר הטוב, לכתוב על הלוח את שלושת
הטיפוסים האנושיים שציין. בדרכו אל הלוח הציץ פפירבלט בשעונו
וראה כי רשמית הסתיים השיעור. אורטל תיאלץ להמתין לשבוע הבא;
אז גם ימשיך לדון בקצרה בקשר שבין טבע האדם ליד המקרה ולאחר
מכן יעבור לפרק חדש, כך הודיע. הוא אסף את חפציו במהירות ויצא
מהכיתה.
אבי ישב בשורה הראשונה, בין מאיה לשירה. שלושתם היו תלמידי
החוג לפילוסופיה, ונהגו להתפלסף אחת לשבוע בדירת הביבים של
אבי, כאשר במרבית המקרים, מתוך השתלהבות הרוחות, היו מוצאים
עצמם מהר מאוד בעיצומו של אקט-מיני-תלת-ראשי. זו, דרך אגב,
הסיבה לכך שבחורים צעירים בוחרים ללמוד פילוסופיה, אך מהר
מאוד מתבדים ועוברים לתוכנית ב' - עשיית כסף - תוכנית שאבי,
צעיר כריזמטי לכשעצמו, לא נזקק לה לכיבושיו.
השלושה אספו את חפציהם בתנועות איטיות. בשתיקה. כשיעורים רבים
לפניו, גם זה האחרון גרם להם להתכנס בתוך עצמם כחלזונות
מפוחדים, לשחזר במוחותיהם הרטובים את הדברים ששמעו במטרה
לבחור לעצמם השקפת עולם. הם יצאו מהכיתה אחרונים ושמו פעמיהם
אל הקפיטריה, לשתות כוס קפה ולעשן סיגריה לפני שתתחיל עוד
מסכת ותישכח הקודמת. לפתע עצר אבי, והכריז כי אינו חש בטוב,
וילך הביתה לישון. שירה ומאיה הנידו בראשן, משכו בכתפיהן,
ומבלי להביע צער או אפילו עניין, המשיכו לבדן לקפיטריה. ככל
הנראה, אבי אינו כה כריזמטי כפי שביקש להיות.
ביוצאו מבניין הכיתות, הבחין אבי בפרופ' פפירבלט הולך לפניו.
הוא הביט בו בהערצה, כיצד הוא מפלס את דרכו בין תלמידים
הממהרים לשיעוריהם מבלי לייחס להם כל חשיבות. הוא נזכר
בהתרגשות שאחזה בפרופסור, כשדיבר על מה שהיה למלאכת חייו,
ולראשונה עומד לראות אור בקרוב. אבי חייך לעצמו וחשב, כשלבו
נקי ממשטמה, ובאמת ללא טינה, כמה מעניין זה עשוי היה להיות,
אילו ברגע זה ממש, היה נופל מהשמיים סדן במשקל מאה טון, ומוחץ
את פפירבלט למוות, בהדרן מרגש לתצוגת ההגשמה העצמית הנעלה
ביותר שישנה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חקלאי מוצץ דם
שכמותך, תתקפל
מיד בשקית
חמאה!




-איתר מייסד את
הסלוגן
האוטומאטיסטי
הראשון.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/2/07 13:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דאנטיוס נירון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה