אהבות, אהבות,
נמתחות כמו גמישות הכרית,
שראשך מכסה,
שאוזניך יאטמו ומבטך יתעמעם,
אתה מחפש משהו קרוב,
כמו הכוכב שרצית פעם להיות,
אבל זו המשפחה שמושכת אותך חזק חזק אל הרצפה,
גרביטציית הצלקות של סבא ממחנה ההשמדה.

ואיפה הוא, מושל העננים?
הרי היה זה הוא שחינך אותם לא להאמין.
איפה אתה, וחיוך המנצחים?
הרי אתה שקוף בקצה תמונה דהויה מהמלחמה,
הלום כניעה לא שלך, עם חרב פיפיות שמוטה,
בינך לבין השמיכה,
לשם הסתלקה לך איזו דמעה זרה,
רחוק, רחוק אל עבר עולם ישן,
עמוק, עמוק דרך לוע כבשן,
קרוב, קרוב אל תוך גוף אישה,
המנקזת אליה בשתי דקות של דומייה,
את האוקיינוס השקוף של מכאובך,
יום אחד בשנה.