גמר תחפושת טובה

ביום כיפור האחרון החלטתי להתחפש. קמתי בבוקר שלפני הערב של
החג, והחלטתי שהשנה יום כיפור לא יהיה בשבילי כמו שאר ימי
הכיפור שקדמו לו. הרגשתי במלוא כוחי שאני צריך לבלוט השנה,
להעמיד את עצמי מעל כולם.
וזה לא שאני מפר את קדושת היום. כבר הפרתי אותו ממזמן. אני
ממילא לא צם ביום כיפור או בכל יום אחר. אני אוכל ושותה ביום
הזה, ומשתמש בכל המכשור החשמלי הקיים.
אך בכל זאת, גם עבורי זהו אינו עוד יום בשנה.
בכל שנה, אני מאזין בהנאה לשקט של תחילת הצום, ואחריו לרעש
האופניים הראשונים שעולים על הכבישים. משם, אני הולך למרכז
העיר תוך שאני מפקיד להלך על הכביש עצמו ולא על המדרכה. בלב
העיר אני נפגש שם עם חברים ועם מכרים אשר לא ראיתם מזה ימים
רבים.
וביום המחרת, אני קם מאוחר וחש משום מה עצבות רבה על השקט
ששורר מסביב. ותמיד אני מבטיח לעצמי שהשנה אצליח לקרוא בכיפור
וגם אכתוב משהו, ואסדר כל מיני תיקים ומסמכים וניירות שראויים
לסידור מזה זמן רב, ואיכשהו הדברים לא נעשים כפי שתכננתי אותם
בתחילה.

והשנה, קמתי בבוקר של ערב יום הכיפורים וחשתי שאני הולך לעשות
משהו שונה בחג הזה.
מיד קפץ לי לראש הרעיון להתחפש. מדוע עליי לחכות לחג הפורים על
מנת לעטות עליי תחפושת? ואם ברצוני לשים על פניי מסיכה שאינה
שלי דווקא היום?
הרגשתי שבתחפושתי העתידית, אקבע תקדים. אני אכנס לתודעה
הישראלית, אזכה לחשיפה רבה על שום הראשוניות והייחודיות בה
נקטתי, אקבע סטנדרטים חדשים ואתחיל טרנד שחיש מהר יהפוך לחלק
מהשגרה.
זה אולי ייקח זמן, אך אני משוכנע שעם הזמן יותר ויותר אנשים
יתחילו להתחפש ביום הכיפורים על מנת לרומם את מצב רוחם ביום
הזה ולעזור להם, ולו במעט, להתמודד עם עינוי הנפשות שמציע החג
הזה.  ומה רע במעט שעשוע ביום נורא זה? ולו רק על מנת לעזור
למתחפש בכל הפעולות שעליו לבצע ובעיקר לא לבצע: לא לאכול, לא
לשתות, לא לקלל, לא לשקר, לא לרמות, לא לגנוב ועוד כל כך הרבה
לאווים.
ובעצם, היכן רשום בתורה או בהלכה שאסור להתחפש ביום הזה?

התחלתי להתחבט למה להתחפש. לא היה לי יותר מדי זמן לעבוד על
תחפושת, וגם לא ממש רציתי להשקיע שעות בהכנתה. רציתי לחזור
לתחפושות של הילדים הקטנים, והתבלטתי בין קאובוי, קוסם, מלך
ושאר גיבורי ילדותי, עד שהחלטתי להתחפש לליצן.

פשפשתי בבוידעם ומתחת למיטתי ובכל ארונות האחסון הביתיים אחר
עזרים לתחפושת. הצלחתי למצוא כובע של ליצן, פאה נוכרית מצחיקה,
בגדי ליצן תקניים ואף אדום שנשאר לי מאחת ממסיבות פורים רוויות
האלכוהול שנכחתי בהם. בתור נעליים השתמשתי בנעלי הצבא שלי.
אכלתי ביחד עם משפחתי את הסעודה המפסקת שלא ממש הפסיקה כלום.
אומנם החלטתי שיום כיפור הזה יהיה שונה, אך את ההרגל הקדוש של
לישון כמה שעות לאחר המפסקת לא ביטלתי.
קמתי, התאפסתי על עצמי והתלבשתי ליציאה. בשעה 20 הבטתי נוכחה
במראה וראיתי בה את דמות הליצן אשר עטיתי על עצמי בערב מכובד
זה.

לא רציתי שהוריי יראו אותי בתחפושת, לא כיוון שאני מתבייש, אלא
כיוון שאולי ינסו לעצור אותי מלעשות מעשה שונה וייחודי זה.
ואכן, הצלחתי להתחמק דרך הדלת מבלי שייראו אותי.
ממש לפני היציאה לרחוב, לקחתי נשימה אחת ארוכה, ותוך כדי נשימה
חשבתי מחשבות חיוביות שיעזרו לי להתמודד נפשית במקרה והצדיקים
של היום הזה יתקיפו אותי כמו שהתקיפו אותי כאשר הייתי בן 9
ונסעתי על אופניים ביום כיפורים שחור אחד.
יצאתי לרחוב. על אף בטחוני העצמי, הסתכלתי בחשש ימינה ושמאלה
מתוך אינסטינקט לראות אם מישהו עצר להתבונן בעוף המוזר. ראיתי
כמה אנשים ,אך הם המשיכו בדרכם מבלי להסתכל לאחור, הנחתי שהם
לא ראו אותי.

התחלתי ללכת, התקדמתי כחמישים מטר לערך עד אשר הגעתי לפינת
רחוב בה עברו בזה הרקע זוג אנשים מבוגרים אשר דומה היה שחזרו
מבית הכנסת. הם דיברו בניהם ולא השגיחו בי עד אשר היו ממש כמה
מטרים לידי, ואו אז אמר לי הבעל: " גמר חתימה טובה". במלמול
רפה השבתי לו באותם המילים ועמדתי במקומי, בעוד בני הזוג
ממשיכים בדרכם כאילו כלום לא קרה.
האם הם לא רואים טוב חלילה?

התחלתי לפסוע לכיוון מרכז העיר. בדרכי חלפתי על פני עשרות
אנשים, מהם מבוגרים וצעירים, נשים וגברים, צמים ולא צמים. איש
לא אמר לי מילה, וגם לא ראיתי שמישהו עצר את הליכתו או שינה את
טון דיבורו וגם לא השתמש באחת מאצבעות ידו על מנת להצביע עליי.
"מוזר", אמרתי לעצמי.
הגעתי למרכז עירי, למקום המפגש הקבוע ביום הכיפורים של כל בני
העשרה והעשרימים של העיר.
פעם הייתי מכיר את רוב המסובים במקום, כיום נשארו רק מספר מועט
של אנשים אשר הנני מכיר ומזהה. אותם האנשים אשר הכירו אותי,
חייכו אליי ולחצו לי ידי ודרשו בשלומי, ואיש לא שאל לפשר לבושי
או הביט עליי בתמיהה.
התחלתי להרגיש מעט כמו המלך מ"בגדי המלך החדשים" אשר איש אינו
אומר לו את האמת בפנים. החלטתי שלא לחכות לילד שיצעק שהמלך
מחופש אלא למצוא אחד כזה בעצמי.
ניגשתי לאחד מחבריי הטובים ופניתי אליו בשקט, מבלי שאיש אחר
ישמע.
"אתה לא חושב שזה מוזר שהתחפשתי לליצן ביום כיפור?"
"מוזר למה?" השיב בחיוך, "הרי דבר ידוע הוא שפורים ויום
הכיפורים הם שני ימי ההתחפשות השנתיים, כמעט כולם פה התחפשו
היום".

ואז הבנתי שכנראה לא במקרה המילה "כיפורים" מכילה בתוכה את חג
הפורים.

כנראה שלא אקבע תקדים בחברה  הישראלית.