הכאב מפלח קרעי זפת ותשוקה נוטפת ונספגת בסדיני שמיים. אנחנו
נופלים לשינה טרופה בייסורים מדומים שמשתקפים מזכוכיות
הסובייקטיביות ונדמה שלעולם לא נישן ברוגע מבחיל ובתמימות
נצחית שתשאיר אותנו פיכחים מספיק עד כדי מודעות נוזלית שתשבור
את עמוד השדרה שלנו ותקרע את מערכת העצבים החסינה כמעט.
והנפש נצלבת באושר למען מהפכה אלוהית לצד גשם המנקה את שבילי
החטאים.
מסמרים מסמנים את ההתמסרות לכאב, סופות חנוקות עוטפות חתכים,
מפחדת משלמות ורומסים את פירות התאווה בצליל מפלי דם.
נדמם את רחשי נפשינו ונמעך תחת האור, כמו עשים שבירים עם
כנפיים דמויות סיכות שבורות שננעצות ברגליים בעוד אנחנו קשורים
לחטאינו כמו שאנחנו קשורים לכאב גופני שמתמוסס ברגע ידיעתנו
מהו הזמן, אותו ניסינו להוציא מגבולות שעוני החול ולשמור
לעצמנו בצנצנות טירוף וטשטוש מסמי הרגעה. הכל בשביל שנפסיק
לאחד את הסבל שלנו בקללות שמריחות מדיני מוות ומערפל האבדון.
רמזים על חוסר היותנו נצחיים מגבילים את קצוות צוקי האדרנלין
שמפזר את הבדידות הכלואה בסורגי ברזל בצינוק מהביל של ימי
הביניים.
קירות פחם מדברים בשפתינו והשריטות מגלות שפל חדש של לילות
זרוקים אל אושר. ובחצות נפתח עמקי גהנום מתוך פצעינו ונחקור את
זיהומי קיומנו אל תוך אזיקים נעולים.

אנחנו תוהים אם עינינו הורגלו למראות הפחד או שמא הפחד לקח את
עינינו נגועות השגעון והותיר בנו שגעון טהור משול לזהב ואנחנו
לא שמים לב למעשים מסתוריים שלוחשים לנו איך לנפץ את אישיותנו
הנעלמת בין גוויות מבותרות וצחנה פנימית שמקננת בנו ומוצאת
נחמה.
ונשקר לעצמינו בשוט האשמה וניפול ממרפסות חופש אל גנים מדממים.
ונהיה למראות מתוך אדמה חרוטה בזכרון ציורי-ריאליסטי של
מודרניות מרוסקת

        נאבד את עצמינו
             ונשקע
                   לבד.