יש רגעים בחיים שנצרבים בנשמה. ממש אפשר לשמוע את הפססס......
של הצריבה בבשר החי. את זוכרת כל רגע, את הצבעים, את הריחות.
את זוכרת את זה כמו חלום אבל חלום אמיתי ולפעמים את לא ממש
בטוחה אם זה קרה או לא או אולי זה פרי דמיונך.

ברגעים האלה, ממש כשהם קורים,  את יודעת שאת שם אבל לא שם
באמת. את יודעת שעכשיו החיים שלך משתנים ויותר הם לא יהיו כמו
שהיו עד לאותה נקודה.

למשל, בפעם הראשונה כשהלב שלך נשבר לרסיסים. מתרסק. את אפילו
לא יודעת לאיזה כיוון עפו כל החתיכות שלו. את מפסיקה לנשום
לשניה. אולי אפילו לכמה דקות. ואת מבינה שזה נגמר. ואז את
פותחת את העיניים. את לא יודעת מה לעשות ואת גם לא יודעת מה
עומד לקרות עכשיו. את יודעת שנפער בך חור ענק ומדמם ואין לך
שום מושג מה יקרה איתו. מפעם לפעם תגלי שצריך לחכות קצת. שהדם
יפסיק לזרום מהחור שנפער, שהחור שנפער לאט לאט יתחיל להיסגר.
אחר כך מתחילים לחפש את החתיכות שעפו. כל אחת לכיוון אחר.
מתחילה לאסוף חתיכה חתיכה. הנה עוד חתיכה ועוד חתיכה. יש
חתיכות עם סדקים, כאלה שהחלימו וכאלה שלא. יש חתיכות שבעוד כמה
שנים לא יהיה אפשר לראות שפעם הם בכלל נשברו. יש גם חתיכות
שכבר לא תמצאי לעולם. כמה שלא תחפשי. תמצאי דברים אחרים. אבל
את החתיכה הזו כבר לא תמצאי לעולם.

יש גם אנשים שנצרבים ונחרטים בבשר החי. הם אף פעם לא ייעלמו.
את זוכרת את הקול שלהם, הריח שלהם ומה הם אמרו לך בנקודה מאד
מסוימת בחיים. אחד שבר לך את הלב, אחד חיבק, צחק ועודד, אחת
אמרה שאני צריכה להחליט אם לבכות או להילחם, אחד אמר שזהו, אין
יותר לרוץ ואת זוכרת את האגרוף בבטן ואת לא הוצאת מילה משך
שבועות. מישהו אמר שהוא מת ולא יחזור יותר, מישהו אמר שהוא
אוהב ואת זוכרת את החום שהציף אותך והחיוך הטיפשי שלא ירד לך
מהפרצוף.

יש עוד רגעים שנצרבים בנשמה. רגעים שבהם מודיעים לך על מחלה.
יש כאלה שמודיעים להם שאולי יחיו ואולי לא. אם הם ממשיכים
לחיות ומנצחים את המחלה, זהו, נגמר. נגמרה המלחמה. יש כאלה
שמודיעים להם שהנה התחילה מלחמה אבל היא לא תיגמר בחיים. כל מה
שהכירו עד עכשיו משתנה. כל מה שחשבו שיעשו או שיכולים לעשות -
נגמר. אין. המלחמה שלא נגמרת. ויחד עם המלחמה הזו צריך גם
לחיות חיים רגילים. חיים שלמים. צריך למצוא את שמחת החיים שלך.
להנות מהחיים, לעבוד, ללמוד, להיות חברה של . . ., להיות בת
של. . ., אחות של . . . , לנסות לאהוב ולהיות נאהבת, להיות
אישה של . . .  ואמא של . . .

זו המלחמה שלי.

ואת לא יכולה להיות עייפה ממלחמות כמו תרזה בטיסטה. את יכולה
לעצור שנייה לנוח - יום - לא יותר. אין לך את הפריבילגיה לשקוע
בדיכאון כי לא תצאי ממנו ואין לך פריבילגיה לשקוע ברחמים
עצמיים כי אם באמת תסתכלי במראה לא תצאי מהתחתית אף פעם. אז
יאללה, קצת השלמה, קצת התעלמות - אחרת אי אפשר להמשיך.