השמש של לונדון שוקעת
ברחמים עצמיים.
איך זה שאנשים כל כך מדוכאים
בעיר האפורה-נפלאה הזו,
מטביעים את חייהם באלכוהול
ובנהר התמזה.

כשאהיה גדולה אני אשב לי כל היום
בבתי הקפה של לונדון.
אני אבהה באוויר ואשתה אספרסואים בשלשות,
מדי פעם אשרבט משפטים קצרים בדפדפת צהובה,
שורות-שורות של סיפור חיי.
בסוף היום אחזור
לדירתי הקטנה בשדרות דרורי-ליין,
וכמו בשיר אחפש את איש המאפין
(ואולי היה זה הכובען המטורף)
שהזמין אותי לספל תה.

השמש של לונדון שוקעת,
זאת רק דיפרסיה זמנית.
שעון הביג-בן מצלצל שמונה,
והיונים של קתדרלת סן-פול שוב עפות לדרכן
מתוך חלומותיי.