לסגור שבת זו תמיד חוויה מעצבת כג'ובניק שהתרגל לחופש בלתי
מוגבל, לעתים מוגזם. הרגשתי חנוק. לאורך הגדר המקיפה את
המגורים, מצאתי פינה, שאם מצמידים אליה שולחן ומטפסים עליו
ניתן לראות חתך דק של הרחוב שמחוץ ליחידה דרך חוטי התיל
המיתמרים מקצה גדר הפח. לרגע קט התבלבלתי, חושב (ברצינות)
ברוב טיפשותי שמטרת הגדר להגן מפני בריחתי, ולא מפני חדירתם
של גורמים עוינים. פתאום נראיתי כמאיים על העולם האזרחי והשלו
שניצב (או שמקביל - צריך להטות הראש הצידה כדי לתפוס שבריר
תמונה כזו) מול עיניי, הרבה יותר ריאלי מהישות המעורפלת,
מטאפיזית לרגעים, המאיימת על חיי וביטחון בסיסי במרכז
גבעתיים. הרגשתי, במכנסי ה"בית" ירוקי הזית, בעוד צלילים
מטאליים של נשקי נחבט בעצמים שבדרכי מהדהדים ונמוגים, כחיה
כלואה, כרוצח עם הפרעת נפש שנשמר מן הציבור על מנת שלא יפגע
בו ברגע שכרון חושים. בזהירות ירדתי מן השולחן, דיגמתי את
עצמי לקראת עליית המשמר (הרי מירור חיי פלסטינאים במחסומים או
כתישת הלבנונים הם כאין וכאפס לעומת העובדה שישמור השם קשה לי
להוציא את המילים מהפה, אלך עם חולצת הצבא בחוץ בציבור. איך
אנחנו נראים?) והלכתי לפרוק את נשקי, למען לא יימצא בו כדור
תועה שהגיע, כך במקרה, לבית הבליעה, למרות שלא נעשה ברובה
שימוש מאז קום המדינה. הלכתי לפטרל בבסיס, נרתע מצלילי מהומה
בפח האשפה, מחבל בפוטנציה, חתול אשפתות בריאליות. מקווה שאצא
בשלום מהשבת הזאת, שלא תהיינה תקריות. לא עם גורם עוין ולא עם
עצמי.