גם שם הייתי, וגם שם היו בניי:מדור לדור אנו צועדים ממלחמה
למלחמה.
וגם הם כמוני לא רצו להיות שם, אבל אני התעקשתי שיהיו ,
התעקשתי שאהיה בלעדיהם, אחרת איך אפשר להסביר שאחרי מה שקרה לי
נשארתי לחיות כאן , ונתתי להם להתגייס ולהלחם .... יהיה בסדר
אמרתי, גם להם כמוני יהיה מזל... למרות שלפעמים תירגלתי איך
יהיה להיות שם, להגיד קדיש , את זה הם כבר לא יעשו.

תתגייסו הוא אמר לנו, ואנחנו רצינו. טוב , הוא לא אמר לנו,
איפה שהוא גידל אותנו גרם לנו להבין את זה , ואנחנו רצינו, זאת
אומרת, פשוט אי אפשר היה אחרת, לא שעכשיו רע לנו, גם לא היה,
פשוט חבל עכשיו לראות אותו ככה, בן אדם קטן עם רגשות אשם
גדולים.
ושוב, אנחנו מדגישים, זה לא אשמתו, רק שלפעמים יש את ההרגשה
הזאת, הרגשת החמצה, כי אתה לא בטוח שהיה הכרחי, האבות בוכים
שלא הספקנו כלום בחיים , אבל לנו כרגע מה שעצוב זה לראות אישה
שמורידה גשם , לפחות להגיד קדיש כבר לא יצא לנו.

המדינה אדישה, מוקפדת  ועצורה, אבל בפנים אני יודעת שהיא
עצובה, ככה חייב להיות אחרת הכל פה יותר מטורף ממה שחשבתי.
ברגע שלקחו אותם ממני, גם אם לא אמרה אני בטוחה כי הורידה גשם
מקומי, ואספה את גופם העוברי לתוכה, שומרת אותם לתשעה חודשים
או כמה שייקח , עד שאצטרף אליהם גם אני.
בינתיים אני כורעת אל מול ערימת חול רטובה , ואנשים מנחמים
אותי, המדינה הייתה צריכה אותם, מי היא אותה מדינה ולמה היא
צריכה תרומות? שתתחיל לעבוד.....
רק דבר אחד מסקרן אותי, אני כל כך רוצה לראות את האמא של
המדינה ולהסתכל לה בעיניים, ולשאול אותה, " ואת...את היית
מוכנה להקריב את ילדייך?"

כל פעם אני שואל את עצמי, איך פעולה פשוטה כמו לחפור בור יכולה
להיות כל כך אמוציונלית... זו הרי פעולה שכל ילד קטן עושה ללא
קושי, ולפעמים כשהוא מוצא שם משהו , הוא כל כך מאושר... בעבודה
שלי חופרים, מכסים, ולעולם לא חופרים שוב... פשוט כי יודעים
שברגע שיחשפו את הפנים, החוץ כבר לעולם לא יהיה אותו דבר,
שאלות קשות וטורדניות יצוצו , שאלות כמו למה ואיך היה אפשר
למנוע, יכסו כל טיפת אמון בעצב דק.
עכשיו אני מבין שהדבר הכי כואב בעולם, זה לטמון בור לילד שעד
לא מזמן היה חופר בור בעיניים מלאות ציפייה.