הפעם זה היה קל מדי, החלון אפילו לא היה נעול. הוא נכנס לחדר
החשוך וראה אותה, את הקורבן הבא שלו, ישנה במיטה. חזה עלה וירד
בתנועות קצובות. הוא פסע חרישית לעברה והצמיד את ידו לפיה. היא
פערה זוג עיניים נדהמות, מנסה לצעוק אבל לא יכולה. בלחש, הוא
הסביר לה שהוא מתכוון להוריד את היד, ושאם היא היא יודעת מה
טוב בשבילה, היא תשתוק. היד הוסרה, והיא אכן שתקה. הוא הושיט
את אותה יד שהייתה מונחת על פיה אל הכיס האחורי, בו חיכה בשקט
האקדח, שלף אותו וכיוון אותו אליה. "עכשיו", הוא לחש, "תאהבי
אותי".
היא החלה לפרום את כפתורי חולצתה, והגיעה עד הרביעי מלמעלה
כששמעה את קולו, הפעם רועם, עוצר אותה. "תתלבשי בחזרה, לא יהיה
צורך בזה." היא, כצפוי, לא הבינה, אבל מיהרה לעשות כמצוותו.
בקול רועד מפחד ומבלבול היא שאלה אותו: "אז מה אתה רוצה?"
"זה פשוט", הוא אמר לה. "אני רוצה שתאהבי אותי."
בעיתוני הבוקר הדביקו לו את השם "האנס הרגשי". הוא לא מסוכן
במיוחד, כך נכתב, הוא רק צץ באישון ליל בבתים של נשים צעירות,
מפחיד אותן עד מוות ונעלם כלעומת שבא. הוא לא ציפה מעיתונאים
שיבינו מה עובר עליו, אבל נראה היה שהם אפילו לא ניסו.
עדיין מבוהלת, היא גמגמה: "א... אתה לא יכול להיכנס לכאן באמצע
הלילה ולצפות שאני באמת..."
הוא לא היה צריך לשמוע יותר. כשהרגיש שוב את אותו גוש מוכר
בגרון, הוא כבר ידע מה צריך לעשות. "תסתובבי, תפני את פנייך אל
הקיר", הוא אמר לה. אחרי שהסתובבה, הוא הרשה לדמעה שנקוותה לו
בזווית העין לזלוג במורד לחיו, הסתובב אל החלון ויצא אל החוץ
הקר, בלי כוונה לחזור.
מאז עברו עליו עוד הרבה חלונות, עוד הרבה נערות מפוחדות, ועוד
הרבה דמעות. איך זה שהן לא מבינות, הוא שאל את עצמו, איך זה
שאף אחד בכל העולם הזה לא מסוגל להבין אותי?
במשרד רואי החשבון בתל אביב בו עבד כפקיד עברו עליו ימים די
שגרתיים. דואר נכנס, דואר יוצא, שיחות קצרות ליד מכונת הקפה.
מכל הסמול טוקס האלה הוא הכי אהב לדבר עם מירי ממחלקת הגביה,
שהראתה התעניינות יוצאת דופן במה שקורה בחייו המשמימים. למה,
הוא שאל את עצמו, למה?
גם כשהוא פתח את הדלת באחד הערבים, לבוש בתחתוני בוקסר וגופיה
עם כתמים של בירה, וראה את מירי עומדת מולו, הוא לא הבין מה
מתרחש. היא שאלה בנימוס אם היא יכולה להיכנס, אמרה שהיא צריכה
לדבר אתו על משהו חשוב. הוא התנצל על הלבוש ועל הבלגאן, הוביל
אותה לסלון, ואמר שהוא מוכן לשמוע.
מירי הסמיקה, נתנה לכמה שניות ארוכות לעבור, ואמרה: "בזמן
האחרון נראה לי ש... אני מרגישה ש... אני אוהבת אותך."
לרגע הוא הפסיק לנשום, לא בגלל שרצה, אלא בגלל הגוש בגרון.
"תסתובבי, תפני את פנייך אל הקיר", הוא אמר לה. אחרי שהסתובבה,
הוא הרשה לדמעה שנקוותה לו בזווית העין לזלוג במורד לחיו,
הסתובב אל החלון ויצא אל החוץ הקר, בלי כוונה לחזור.