אהבה.
האם זו המתרה בחייו של כל אדם? או אולי זו מחלה המשגעת את נפשך
עד שבסופו של דבר גורמת למותך?
לברוח ממנה או לתת לה לתפוס אותך בזרועותיה החזקות? לא ידעתי
מה לעשות. אינך מבין למה היתכוונו החכמים בסיפוריהם הנועשים על
אהבה. עד שלבסוף אתה מרגיש זאת על עורך ומתחיל לכתוב על זה,
לשיר על זה, לצייר ולנסות להוציא אותה החוצה אל העולם הקר
שיראה את האמת ואולי אפילו יבין.
יש אנשים הלא מאמינים בה. ואיני מאשים אותם, גם אני לא האמנתי
שכוח בילתי ניראה ישגעה את נישמתי ויגרום לי לוותר על חיי רק
בכדי לקבל מנה נוספת של תחושת סם האהבה.
אני רוצה להאמין שזו היא רק תגובה כימי שבגופינו, כמו רעב
וצימעון. אך ככל הנראה, גם ללא אהבה גופי יפסיק בסופו של דבר
להיתקיים. כמו פרח ללא מים אני אגווה.
זו לא משיכה מינית. אוה... לא, כלל לא התשוקה המינית. היא שקוע
עמוק בנישמתך ואין לה שום קשר פיזי לגופך האורגני.
לא משנה כמה האהבה יפה. האחד שמתאהב בה, ימכור את נשמתו לשטן.
הוא יבתר על חייו לרגע אחד קסום איתה. וברגע שהבטתי לראשונה אל
תוך עיניה תבעתי בתוכן כמו דימעה קטנה בתוך אוקיאנוס סוהר.
לא חיפשתי אותה. היא הגיע בעצמה. יום אחד, ללא כל אזהרה.
ועכשיו אני רודף אחריה כמו מטורף לכל מקום. אין רגע שאיני חושב
עליה. ואפילו עם זו היא אשליה, אין ברצוני להיתעלם ממנה ואולי
אפילו אין ביכולתי. עדיף לחיות באשליה הקסומה של אהבה מאשר
לאבד אותה.
אהבתי היא איסורים, ועליהם אני רוצה לספר לכם. איך אהבתי, איך
עזבתי את הכל למען האהבה ולבסוף איך בטיפשוטי... הרגתי אותה.