תכירו את השביל שלי,
השביל שאני תמיד הולכת עליו... הוא צהוב.. מורכב מאבנים
יפיפיות וגדולות שזוהרות בחושך.
השביל שלי הוא החבר הכי טוב שלי!! אני מדברת איתו.. מספרת לו
סודות והוא מקשיב לי... ואם אני ממש מתאמצת אני יכולה לשמוע
אותו גם עונה לי, מייעץ לי מה לעשות..
השביל שלי הוא השביל הכי יפה בעולם.. ואף פעם אני לא אזוז
ממנו... תמיד אני אלך בו.. אם מישהו יבוא לפניי אני אדחוף
אותו, אם מישהו יבוא מהצד של השביל כדי להרע לי אני אברח, אם
מישהו יעלה לי על השביל אני אכעס ויבעט בו עד שהוא ייצא משם..
כולם תמיד אומרים לי "מיכל, כל מה שיש לך בראש זה רק השביל...
שאת הולכת את הולכת בשביל.. שמדברים איתך את מדברת רק על
השביל.. שאת חושבת את חושבת על השביל..
כל הזמן רק שביל שביל שביל..
יש עוד דברים שחשובים חוץ מהשביל"
אבל אני לא מקשיבה... אני מהנהנת מתעלמת וחוזרת לשביל שלי...
שום דבר לא יגרום לי לעזוב את השביל שלי.. השביל הצהוב והיפה
שלי..

יום אחד מישהו הגיע לצידי השביל שלי.. הוא לא דרך בשביל, כך
שלא יכולתי לצעוק עליו ולבעוט בו.. הוא לא בא לפניי, כך שלא
יכולתי לדחוף אותו... הוא גם לא רצה להרע לי,  כך שלא יכולתי
לברוח.. כך שהדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא להישאר בשביל שלי
וללכת לצידו..
מידי פעם הסתכלתי בו מביט בי ומחייך.. היה משהו בחיוך שלו שגרם
לי לרעד נעים... הרגשתי ממש קרובה אליו... אפילו פעם אחת
חייכתי אליו בחזרה..
אחרי חצי שעה של הליכה זה לצד זו הוא אמר לי "לא משעמם לך ללכת
על השביל כל כך הרבה? בואי איתי, אני אראה לך מקומות שונים
ויפים..."
רציתי לסרב אבל לא הצלחתי... נתתי לו יד וירדתי מהשביל...
כלום לא קרה.. הכל היה רגיל... הכל היה כל כך יפה... המשכנו
ללכת לצידי השביל שלי.. לא התרחקנו מהשביל.. כי לא רציתי...
פתאום הוא אמר לי שנמאס לו לשמוע כמה שאני מתגעגעת לשביל שלי
שנמאס לו ללכת לצידי השביל שלי הוא רוצה להתרחק מהשביל הוא
רוצה שאני אבוא איתו...
והיה משו בדברים שהוא אמר... היה משהו שגרם לי להסכים ולהתרחק
מהשביל... שהתרחקנו אפילו לא הסתכלתי אחורה... פחדתי לראות איך
שהשביל בוכה...
אבל שמעתי אותו..
עכשיו אנחנו מתקרבים לשביל אחר... שביל ורוד...  שביל יפה..
אבל לא כמו השביל שלי... פתאום עברה מישהי... מישהי שהלכה על
השביל... וראיתי איך הוא מתקרב אליה ומנסה לשכנע אותה לרדת
מהשביל...
כעסתי... ורציתי לדבר אבל הוא לא הקשיב לי.. רציתי לצעוק אבל
הוא בכלל לא שמע אותי.. רציתי להרביץ אבל לא יכולתי כי ראיתי
שהוא בעצמו הולך על שביל.. שביל בצבע כחול...
בכיתי.. אבל זה לא עזר..

אני בדרך חזרה לשביל שלי..
מוחה כמה דמעות שנשארו לי ממקודם..
הוא יסלח לי על זה שעזבתי אותו?
הוא בטח כל כך יכעס...
זה לא יהיה כמו שזה היה פעם...
אני מתקרבת לשביל... אני כבר רואה את האבנים הצהובות שלו
שזוהרות בחושך... אני מחייכת הוא מחייך לי בחזרה...
אז הוא לא כועס...
איזו הקלה..
סוף סוף אני יכולה לחזור אליו... לחזור הביתה...
אני שמה את הרגל בחזרה על השביל אבל... מישהו בועט בי, עד
שיצאתי מהשביל...
התאוששתי קצת וראיתי ילדה הולכת על השביל שלי.. התרכזתי יותר
בפנים שלה... אבל.. מה זה?
היא נראית בדיוק כמוני....