ראשית, אולי כדאי שאספר על עצמי קצת. שמי יותם, ואני לומד
בפנימייה באחת מערי ישראל. אני ספורטאי, תלמיד מצטיין (לפחות
אמור להיות), ואמרו לי פה ושם שאני גם יפה למראה.
חברים היו לי לא מעט, ולא היו לי אויבים שידעתי עליהם. בסך
הכל, אפילו אפשר להעז ולומר שהייתי מאושר.
רבים היו אומרים על חיי שהם מספקים, ומלאי אהבה. אני אומר,
שזה נתון לוויכוח.
חיי אז היו ריקים מתכלית, ריקים ממשמעות. אם תאמרו לי כיום
שהיו אלה חיים טובים, הייתי אומר שכדאי שלא תסתכלו בקנקן, אלא
במה שבתוכו.
אז איך בעצם הגעתי למצב שאני מזלזל בחיים שנשמעים כאלה טובים?
הכל התחיל ביום שבו גיליתי על גידול במוחי.
אולי כדאי שאתחיל בעצם בלהסביר איך גיליתי אותו.
בשנה לערך שלפני היום ה"גורלי", סבלתי רבות מכאבי ראש,
סחרחורות ואפקטים דומים. ערכו בי מספר בדיקות, כגון סי.טי,
ראיה, אלרגיות. דבר לא נמצא. החלטתי לקחת מנוחה מהבדיקות,
ולמשך כחצי שנה לא עשיתי דבר.
אך בקיץ, באוגוסט החם, החמירו הדברים. כאבי תופת בראש,
סחרחורות וכדומה הפכו לעניין שבשגרה. חודש לאחר מכן, התחילו
איבודי התחושה ביד השמאלית. תוך שבוע החלו איבודי התחושה בכל
הצד השמאלי של הגוף. לקח עוד חודש עד שהיה תור פנוי אצל מומחה
הראש.
החודש הזה היה אולי החודש הכי משמעותי מבחינתי. הביאו לנו
להעשרה בבית הספר הרצאה בנושא סרטן. לקראת סוף ההרצאה דיבר
המרצה על סרטן המוח, ועל הסימפטומים של מחלה נוראית זו. עם כל
מילה שהוציא מפיו חרדתי גדלה. מפוחד יותר מסוקרן, נשארתי לאחר
ההרצאה לשיחה עם הרופא הצעיר. תיארתי בפניו סימפטומים מהם
סבלתי, ושאלתי האם יש מאחוריהם משמעות. לדבריו, הסיכוי שמדובר
בסרטן גדול. חודש ימים הסתובבתי חרד לעתידי. פחדתי לדבר על
הנושא, ניסיתי להדחיק. אך הוא סירב לעזוב. בכל פעם ששהיתי
לבדי ולו לרגע, צצה לה מחשבה קטנה, נדחפת לה בין מחשבות אחרות
וחשובות ממנה. מה אם? מה אם? פחד, חשש, ירא אפפו את ליבי.
לבסוף הגיע היום ה"מיוחל". נפגשתי עם הרופא. היה זה יום
ראשון, שעה 17:00. התור שלי היה רק בעוד עשרים דקות. ישבנו
בחדר המתנה קטן וצפוף, אני והוריי. בחדר איש במדי שוטר עם
קביים. אשתו לידו. מזכירה חייכנית, כאילו ניסיון אחרון לעודד
לפני החדשות המרות שנקבל בחדר הבא. לבסוף, 17:21, הגיע תורי.
הרופא נטע רושם של בן אדם מחושב, כזה שלא יבזבז מילים אך לא
יחסוך בהם. בן אדם מאוד יעיל, לא ממהר אף פעם אך לעולם לא
מאחר.
הוא הקשיב לסיפורי, וחקר אותי חקירה צולבת. קולי רעד בענותי
לו. הוא החל לבדקני, תחילה את העיניים, גודל האישונים, תגובתם
וכדומה. לאחר מכן בדק רפלקסים בידיים וברגליים. שוב בדק את
העיניים. אני יושב, גרוני חנוק מדמעות. רק לא לבכות, אסור
לבכות.
לבסוף סיים, והחליט לשלוח אותי לעוד סדרה ארוכה של בדיקות
מפחידות. היה חודש עמוס רופאים ובתי חולים. כל פעם בדיקה
אחרת. שום רגע לעצור, שום רגע לנוח. מרופא זה לאחר, לא משנה
אם זה על חשבון בית ספר או ב3   בלילה. העיקר שיהיו תוצאות.
כל התקופה הזאת הרגשתי קצת בודד, רגש שלא זכיתי להרגיש בחיים.
לא מצאתי מישהו שייקח את העניין כמה שהוא. כל מי שניסיתי לספר
לו, בחר להתעלם. זוהי הפעם הראשונה שגיליתי את אחת האמיתות על
בני האדם. הכול טוב ויפה עד שמישהו זקוק לעזרה. אי אז הם
יברחו כל עוד רוחם בם.
לבסוף, הגיע היום גורלי.
השמש זרחה כבכל בוקר.   האוטובוס שעובר ליד חלון חדרי ב6:55
עבר גם בבוקר הזה. יצאתי החוצה, וכולם המשיכו כהרגלם. הם לא
ידעו שאני הולך לקבל את הידיעה שתשנה את חיי. רק יותם חשב על
יותם. האחרים היו טרודים במחשבותיהם. לרגע התגעגעתי לזה,
ל-להיות טרוד במחשבות קטנוניות כגון "מה אעשה היום?" "עם מי
אפגש?" "להציע לה לצאת איתי או לא?". היום המחשבה של "האם
אמות?" הטרידה אותי יותר מכל.
עליתי על האוטובוס, שהוביל אותי לרחוב ז'בוטינסקי,   שם המשכתי
מעט ישר, פניתי ימינה וישר שמאלה. ניצבתי מול בניין מספר 16,
ועמדתי כמה דקות ובהיתי. הבניין היה די ישן, כבר מתקלף, וראו
כי עבר כמה שיפוצים בחייו. הרהרתי אם גם אני אגיע לשלב בו אני
אהיה זקן, מקומט, כמו הבניין. בתום כמה דקות, אזרתי את האומץ
וצעדתי הישר פנימה.
לחדר ההמתנה היה ריח של מרפאה, אך היה ניסיון ברור להסוותו
בעזרת מפיץ ריחות כזה או אחר. השילוב של השניים היה תוצאה
אפילו יותר גרועה מכל אחד לחוד.
הוריי לא איחרו להגיע אחריי. אימי ישבה לצידי, אבי עמד ונשען
על הדלפק. סרקתי בעיני את החדר, שוב ושוב.   ילד צעיר, אולי בן
5, משחק בלגו. אמו (ראו בבירור על פי תווי פניהם) נראתה כאילו
עומדת לפרוץ בבכי, ומתאפקת רק למען בנה. לרגע עלה בי החשק
ללכת לחבקה, לעודד שיהיה בסדר. אפילו קמתי, אך באותו הרגע
מזכירה חמורת-סבר קראה בשמי לרופא.
שלחתי מבט אחרון לעבר האימא, וצעדתי ללא חשש הישר לתוך הרופא.
הורי צעדו בהיסוס מה מאחורי.
השתדלתי לחייך, אמרתי שלום יפה לרופא. הוא החזיר לי שלום
בהיסח דעת, שכן היה עסוק בהקלדה על מחשבו דבר מה. לאחר דקה או
שתיים, הקלדתו פסקה והוא העלה את מבטו ואמר בחיוך מזויף שלום.
ראיתי בעיניו שהוא סוקר אותי ואת משפחתי.
התקיימה איזו שיחה בינו לבין הוריי, תוצאות בדיקותיי הועברו
בין יד ליד. לבסוף הגיע גזר הדין.
"יותם, אולי כדאי שתצא מהחדר לדקה ותחזור, בסדר?"
בלב חצוי נענתי לבקשת הרופא.
בחוץ, המזכירה שלחה לי חיוך, שרק העביר בי עוד יותר חשש.
האימא כבר לא הייתה. לזכרה רק נשארה קופסת טישו ריקה.   החדר
הלך כמו הלך וקטן עליי, אך ידעתי שהיה זה רק במוחי. שמעתי את
שעון הקיר מאחורי המזכירה מתקתק. את העט המתחכך בדף. את
הנשימות הכבדות בחדר. ולפתע, קול הקורא בשמי. "יותם", "יותם?"
"יותם אתה בא?" כמו העיר אותי. הסתובבתי אחורה וראיתי את אמי
בפתח הדלת. התמונה כמעט פואטית. אמי, כמו במסגרת תמונה, עיניה
נפוחות מבכי, אך חיוך עדין על שפתיה, כמו תמיד. שערה האדמוני
התנופף מאחוריה. פניה נראו כה צעירות, וביחד עם זאת כה זקנות.
תמונה זו, פואטית כמעט,   נשארה במוח עוד זמן רב לאחר מהסצנה
הזו.
נכנסתי לחדר, אך כבר ידעתי מה מחכה לי. חבילת הטישו הייתה
כמעט גמורה. הפח התמלא. אבי, פרצופו אדיש בדרך כלל, נראה לפתע
סוער. חסר אונים.
"יותם, בדקתי היטב את בדיקותייך, הבדיקות מאשרות את חששותיי
מן המפגש הראשון בינינו. יותם, לצערי, גילינו לך גידול במוח,
באונה הימנית. מיד נתחיל בטיפולים, אך קודם נברר את סוג
הגידול, ואת חומרתו. השערותיי הן שאנו מתמודדים עם גידול
מדרגה 2, שזהו שלב מוקדם יחסית...." כבר לא יכולתי להקשיב
לדבריו. קמתי ממקומי, מרגיש את האוויר חונק אותי, יצאתי
החוצה. הרגשתי את קנה הנשימה שלי נסגר. נואשתי לאוויר. ברחתי
מחוץ לבניין, מחפש אוויר. הכל מסביבי היה אפור, גוונים של
אפור. השמיים, האוויר נראו כה רחוקים בשבילי. רצתי כמו משוגע,
מתעלם מהאנשים שנכנסתי בהם, או מהדימומים בברכי מנפילותיי על
מהמורות במדרכה. לבסוף, כוח שבר אותי ודממתי. הסתכלתי סביבי.
הייתי ברחוב לא מוכר, באזור לא מוכר, בעיר לא מוכרת.   לחצי
גבר עוד יותר.   הייתי חייב לדבר עם מישהו, ורק שם אחד עלה לי
בראש. השם הכי לא צפוי.
שמה של ידידתי לשעבר, שכעת שנאה אותי שנאה עזה.
הוצאתי את הפלאפון מכיסי. "מאיה.." קולי רעד מבכי. רק עכשיו
הבנתי מה אני עומד להגיד. "זה יותם. יש לי גידול במוח." אמרתי
את זה פשוט כמשמעותו. זרקתי את זה לאוויר. זה הכה בי כל כך
חזק. התמוטטתי לרצפה. "מאיה, את חייבת לעזור לי, אני לא יודע
מה לעשות עם עצמי." בכיתי שם, כמו שלא בכיתי בחיים. הוצאתי 16
שנה של הדחקה, של רגשות, של בדידות שעל קיומה לא ידעתי.
אני לא יודע כמה זמן הייתי שם, כשיד רכה נגעה בראשי. הסתכלתי
למעלה והנה היא הייתה, היא הגיעה בשבילי. מאיה. ברוך ידיה
הביאה אותי למצב עמידה. רגליי היו חלשות, ורוב משקלי נפל
עליה. היא רק חייכה קלות עליי, וחיבקה אותי ולא אמרה דבר. כך
הלכנו באיטיות עד לתחנת האוטובוס, שם עלינו על האוטובוס
הראשון לפנימייה. היא לקחה אותי לחדרי, השכיבה אותי במיטתי.
וחיבקה אותי. שנינו ידענו שאין טעם לומר דבר, דבר לא ימתיק את
גזר דיני. אני נער בן 16 עם גידול במוח



המשך יבוא...