[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








1.פרולוג.
שתי משפחות, שתיהן דומות בכבודן,
בורונה היפה, במקום בו נפתחת תמונתינו,
מעוינות קדומה נפרץ מרד חדש,
שם דם אזרחי הופך ידיים אזרחיות למגואלות בו.
מבין חלצי שני האוייבים הללו,
זוג אוהב שמימי נולד;
סיפור שלם גואה,
אשר במותם יקברו את סבל הוריהם.
המעבר בדרך אהבתם ההורגת,
ועקשנות זעם הוריהם,
אשר, מלבד מות ילדיהם, דבר לא יסיר את אהבתם,
זהו סיפור המחזה שיסופר על במתינו;
הסיפור שאליו הקשיבו היטב,
כל אשר יפוספס, עמלינו יגווע לתקן.
2.תמונה ראשונה: ורונה, מקום ציבורי.
נכנסים סמפסון וגרגורי, מבית קפיולט, חמושים באלות וחרבות.
סמפסון: "גרגורי, אני נשבע, לא נשא פחם!"
גרגורי: "לא, בשביל זה אנחנו צריכים להיות כורים."
סמפסון: "אני מתכוון, כשירגיזו אותנו, אנחנוו נפסיק את
עבודתינו."
גרגורי: "כן, כל עוד אתה חי, צא מהעסק הזה, אין בו כסף."
סמפסון: "אני תוקף מהר, כאשר מרגיזים אותי."
גרגורי: "אך לעומת זאת לא חם מזג מידי לתקוף."
סמפסון: "כלב מבית מנטגיו מוציא אותי משלוותי."
גרגורי: "לעצבן פירושו לסובב; להיות אמיץ פירושו לעמוד: מכאן,
אם הינך סובבת משלוותך, כאילו ברחת."
סמפסון: "כלב מבית המשפחה המנוולת הזו מגדיל את חמתי אך זו
עדיין עומדת על שלה בהגנה על כבודי: אתקוף את כל בית
מונטגיו!"
גרגורי: "כך נראה עבד חלש, השהחלש ביותר מוצא להורג."
סמפסון: "נכון; ומכאן אישה, החלשה מבית הבריות, תמיד תועמד
לגרדום: מכאן אסית את גברי מונטגיו משורת החיסול ואשחוט את
משרתות הבית."
גרגורי: "המריבה היא בין אדונינו ואנו, הגברים."
סמפסון: "הכל אותו דבר, אני אהיה דיקטטור: לאחר שאלחם עם
הגברים, אהיה זדוני עם המשרתות, ואשסף את ראשיהן."
גרגורי: "ראשי המשרתות?"
סמפסון: "אכן, ראשי המשרתות, או את ראשי בתוליהן; אם אתה מבין
למה אני מתכוון..."
גרגורי: "חייבים לקחת זאת בחשבון שירגישו זאת."
סמפסון: "הם ירגישו את זעמי כל עוד אני חי: ואני ידוע בזעמי."
גרגורי: "אך זהו מעשה מיושן: אם אכן מיושן, מיושן כמו ג'ון
המסכן. שלוף את חרבך! הנה באים שניים מבית מונטגיו."
סמפסון: "חרבי שלופה: קטטה, אני אברח."
גרגורי: "איך? תפנה את גבך ותברח?"
סמפסון: "אל תפחד ממני."
גרגורי: "דווקא כשאמרת את זה; אני כן פוחד!"
סמפסון: "בוא ניקח את החוק לידינו; תן להם להתחיל."
גרגורי: "אני אעשה להם דווקא כאשר אעבור על פניהם, תן להם
לקבל את מה שהם מבקשים."
סמפסון: "לא, הם לא יעזו. אראה את אגודלי בבוז בפניהם; זה
עלבון כלפיהם, אם הם יסבלו זאת."
נכנסים אברהם ובלת'זר
אברהם: "האם הנך מראה את אגודלך בפנינו, אדוני?"
סמפסון: "כן איני מפנה אותו, אדוני."
אברהם: "האם הנך מראה את אגודלך בפנינו, אדוני?"
סמפסון: [מדבר לגרגורי] "האם החוק לצידנו, אם אומר כן?"
גרוגורי: "לא."
סמפסון: "לא, אדוני, איני מפנה אגודלי אליך, אדוני, אך היני
מפנה אגודל, אדוני."
גרגורי: "האם הינך מתקוטט, רוצה להתחכם איתי, אדוני?"
אברהם: "התחכמות, קטטה אדוני! לא, אדוני."
סמפסון: "אם אכן אתה, אדוני, אני לקראתך: היני מגיש כטוב ככל
אדם כמוך."
אברהם: "אין טוב יותר."
סמפסון: "ובכן, אדוני."
גרגורי: "אמור 'טוב יותר:' הנה בא קרוב משפחת אדוני."
סמפסון: "כן, טוב יותר, אדוני."
אברהם: "הנך משקר."
סמפסון: "שלוף את חרבך, אם אינך אישה. גרגורי, זכור את המכה
הזו."
הם נלחמים
נכנס בנבוליו
בנבוליו: "הפרדו, שוטים! זירקו את חרבותיכם; אינכם משערים מה
שהינכם מעוללים."
זורקים את חרבותיהם
נכנס טיבלט
טיבלט: "מה, מה קרה כאן מה הם עשו חסרי המצפון האלה? ראה,
בנובוליו, הבט על פני המוות."
בנובוליו: "היני רואה, אך שומר על השלום: הרם את חרבך, או
הפרד לשלום מאנשים אלה עימי."
טיבלט: "מה, שולף, ומדבר על שלום! אני שונא את המילה עצמה,
כפי שאני שונא את הגהינום, כל בית מונטגיו, ואתה: קח את זה,
פחדן!"
הם נלחמים
נכנסים, כמה וכמה משני הבתים, אשר מצטרפים למאבק; ואז נכנסים
אזרחים, עם אלות.
אזרח ראשון: "אלות! הכו! הכו אותם חזק! הכו את בית קפיולט הכו
את בית מונטגיו!
נכנסים קפיולט בגלימתו, וגבירת קפיולט.
קפיולט: "מזה הרעש הזה? תביאו לי את החרב הארוכה שלי!"
גבירת קפיולט: "קטטה, קטטה! מדוע הינך מבקש חרב?"
קפיולט: "את חרבי, היני אומר! מונטגיו הזקן כאן, ומניף את
חרבו למרות הימצאותי כאן."
נכנסים מונתגיו וגבירת מונטגיו.
מונטגיו: "הו קפיולט פושע... אל תחזיקוני, תנו לי ללכת."
גבירת מונטגיו: "הלא תעז לדרוך רגל לחפש אויב."
נכנס נסיך, בלווית מלווים.
נסיך: "נושאים הפיכתיים, אוייבים לפייס, תושבי עיירה זו -
עשויים מברזל... האם אינם שומעים? מה, הו! אתם גברים, אתם
חיות, אשר מכבים את אש זעמכם הזדוני עם מעיינות סגולים פורצים
מתוך ורידיכם, בכאב עינויים, מהיידיים המגואלות בדם הללו
זירקו את נשקיכם הזורעים איבה ארצה ושימעו את משפט נסיכם
הזועם. שלוש קטטות אזרחים, מולידה מילה קלילה, אך אתה, קפולט
הזקן, ומונטגיו, שלוש פעמים הפרעתם את שלוות רחובותינו,
וגרמתם לאזרחי ורונה העתיקים מוטלים בעיטורים נאותים, לעטות
דימויים ישנים, בידיים ישנות כהם, מזוהמים בשלום, וגוועים
להיפרד משנאתכם המזוהמת: אם אי פעם תפריעו לרחובותינו עוד,
חייכם ישלמו את מחיר השלום. לפעם הזו, כל השאר לכו לכם: אתה
קפיולט; תלך עימי: לעומת זאת, מונטגיו, אתה תבוא בצהרי היום
הזה, לדון במצב זה, לעיר ישנה חופשייה, מקומינו השיפוטי
הרגיל. ולפעם אחרונה, על כאב המוות, כל הגברים יפרדו."
יוצאים כולם מלבד מונטגיו, גבירת מונטגיו ובנובוליו.
מונטגיו: "מי פתח במריבה עתיקה זו מחדש? דבר, אחיין, האם היית
כאשר החלה?"
בנובוליו: "כאן היו המשרתים של אדוני, ושלך, בקרב צמוד
התקרבתי: יצאתי להפרידם: אך מייד הגיע טיבלט היפה, עם חרבו
מוכנה, אשר, לחש מילות התרסה לאוזניי,   הוא הניף את חרבו מעל
ראשו, חותך את האוויר, אשר דבר לא פגע מלבד בוז ולעג: בעוד
שהחלפנו הנפת חרבות, באו עוד ועוד ולחמו צד לצד, עד שהגיע
הנסיך, אשר הפריד כל צד."
גבירת מונטגיו: "הו, היכן רומיאו? הראית אותו אתה יום זה?"
בנובוליו: "גבירתי, שעה לפני שזריחת החמה המהוללת הציצה דרך
חלון הזהב של המזרח, מוחי הטרוד גרם לי לצאת לטיול בחוץ;
היכן, תחת חורשת השקמה בחלק המערבי מצד העיר, מאוד מוקדם
ראיתי את בנך הולך: לקראתו הלכתי, אך הוא התרחק ממני וברח
לתוך מחסה עצים: אני, מודד את חיבתי אליו, אשר אנשים עסוקים
ביותר כאשר הם לבד, בלעתי את צחוקי ולא התקרבתי עוד, וויתרתי
על מי שברח ממני."
מונטגיו: "אך רק בבוקר הוא נראה, עם בכי גדלה תשואת היום.
נוספים לעננים עוד עננים עם אנחתם העמוקה; אך הכל כל-כך קרוב,
כך שהשמש השמחה אמורה להמשך במזרח הרחוק את הוילונות האפלים
של מיטתה של אורוה, רחוק מבאור נגנב מביתי בני בכורי, ובחדרו
נועל הוא את עצמו, סוגר את חלונותיו, חוסם כל קרן אור ועושה
עצמו לילה מלאכותי:   שחור ומבשר רעות הומור זה חייב להיות,
אחרת יעוץ טוב עלול להוריד את הסיבה."
בנובוליו: "דודי האציל, האם הנך יודע את הסיבה?"
מונטגיו: "אני לא יודע זאת או יכול לדעת זאת ממנו."
בנובוליו: "האם הרגזת אותו בדרך כל-שהיא?"
מונטגיו: "גם על ידי וחברים רבים אחרים: אך הוא, היועץ החביב
עליו הינו הוא עצמו... לא אומר כמה נכון אך לעצמו כה סודי וכה
קרוב, כה רחוק מקול ומגילוי, כפי שניצן ננשך על-ידי תולעת
קנאית, הוא אינו יכול טרם יכוןך ךפרוש את עליו המתוקים
לאוויר, או להקדיש את יופיו לשמש. האם אנו יכולים ללמוד מאיפה
עצבו גודל. אנו עלולים עוד לפגוע בו כפי שאתה יודע."
נכנס רומיאו
בנובוליו: "ראה, הנה בא הוא: אז הרגע אתה, זוז הצידה; אני אדע
על צערו, או אתכחש לגמרי."
מונטגיו: "הו כמה שמחתי מהשארותך, לשמוע את ווידויך. בואי,
גברתי, הבה נלך."
יוצאים מונטגיו וגבירת מונטגיו
בנובוליו: "צהריים טובים, בן-דוד."
רומיאו: "עדיין כל כך מוקד? יכולתי לישון עוד..."
בנובוליו: "אך השעה אינה מאוחרת."
רומיאו: "כן, שמעתי! שעות עצובות נראות ארוכות. זה לא היה אבא
שלי שברח כל כך מהר?"
בנובוליו: "היה זה. איזו עצבות מאריכה את שעות רומיאו?"
רומיאו: "בלי לקבל את זה, אשר, יש לי, עושה אותן קצרות."
בנובוליו: "באהבה?"
רומיאו: "בלי..."
בנובוליו: "מאהבה?"
רומיאו: "לא לטעמה, אך אני מאוהב בה."
בנובוליו: "אבוי, אהבה זו, כה עדינה במראהו, אמורה להיות כה
עריצית וקשה למציאות!"
רומיאו: "לעזאזל, האהבה, אשר ראיה מתעמעמת עדיין, צריך, בלי
עיניים, לחפש דרכים לרצונו! היכן נאכל? אה נזכרתי! מה הלך
כאן? בבקשה, אל תאמר לי, כי אני כבר יודע. הרבה דברים שנעשו
מתוך שנאה, אך יותר נעשים מאהבה. למה, אז, אהבה רבה! הו שנאה
אוהבת! הו הכל, מכלום שנוצר קודם! הו אור כבד! יהרה רצינית!
אי סדר ללא צורה מתוך צורות מסודרות להפליא! נוצת הובלה, עשן
בהיר, אש קרה, בריאות חולה! עוד מתעורר בשינה, זה אינו מה
שזה! זו האהבה שאני מרגיש, אשר אינה מרגישה אהבה בזה. האם זה
אינו מצחיק?"
בנובוליו: "לא, דודן, אני מעדיף להתייפח."
רומיאו: "לב טוב, אל מה?"
בנובוליו: "באשר דיכוי הלב הטוב."
רומיאו: "מדוע, כזו היא של הפרת אהבה. העצב שלי תקוע בבטן,
שנבל הפיץ, ללחוץ אותו עם עוד שלך: אהבה זו אשר מופעת מוסיפה
עוד יגון להרבה יגון שלי. אהבה היא עשן העולה עם עשן האנחות;
להיטהר, אש מתלקחת בעיני אוהבים; להיות ים מרוגז אשר הוזן
מדמעות אוהבים: מה עוד נותר? תמהוניות מאוד חשאית, שפשוף חונק
ומתוק שומר. להתראות, דודני."
בנובוליו: "התרכח! אבוא: אך אם הנך עוזב אותי כך, אינך מבין
אותי."
רומיאו: "אכן, איבדתי את עצמי; איני כאן; זהו אינו רומיאו,
הוא במקום אחר."
בנובוליו: "אמור לי בעצבותך, מי היא זאת שאתה אוהב."
רומיאו: "למה לטרוח ואומר לך?"
בנובוליו: "טרח! מדוע, לא. אך בדאבונך, אמור לי מי."
רומיאו: "אנא מלא את בקשי: אוי, מילה חולה באה אל מי שכה
חולה! בעצבוני, דודן, אין לי נטיות, אני אוהב אישה..."
בנובוליו: "היני כה קרוב, כך הסקתי שאתה אוהב."
רומיאו: "אדם טוב בעל כשר כיוון! והיא יפה, זו אשר אוהב."
בנובוליו: "סימן טוב ויפה, יפה דודן, כמעט נמצא."
רומיאו: "ובכן, בפגיעתך פספסת, היא לא תפגע על-ידי חץ
קופידון; היא בעלת חוכמה; וגם, צנועה היא עד מאוד, מקשת האהבה
הילדותית היא חיה בלתי פגיעה. היא לא תסבול את מראה של תנאי
אהבה, או תקוד לשני על הסתער עיניו, או אינה מכורה לזהב וממון
ממכרים: הו, היא עשירה ביופי, לא עניה בדבר, כאשר תמות ימות
היופי עמה."
בנובוליו: "אז יש לה   ההבטחה אשר היא תחיה טהורה?"
רומיאו: "יש לה, ובתיאור זה ישנו בזבוז גדול, עם יופיה גוועה
עם אצילותה חותך יופי מכל הדורות הבאים. היא יפה מידי, חכמה
מידי, בחכמתה יפה מידי, היא האושר עילעי מעושרה בעוד אני
ביגוני: היא מכחישה לאהבה, ובשבועה זו, היני אהיה מת לספר זאת
כעת."
בנובוליו: "שמע לפי, הפסק לחשוב עליה."
רומיאו: "הו, למד אותי הכיצד אשכח לחשוב עליה."
בנובוליו: "על-ידי מת חירות לעיניך; בחן יופי אחר."
רומיאו: "זו הדרך, לקרוא לעצמי גנדרן, בשאלה זו עוד: מסיכות
שמחות אלה אשר נושקות למצח עלמות יפות, משלות אותנו ומסתירות
את יופיין; הוא שמוכה עיוורון אינו יכול לשכוח, את יופי
האוצרות אשר עיוורו אותו: הראה לי גבירה אשר נחשבת יפה, מה
אשר יופיה משרת, מאשר מזכר, היכן אני אמור לקרוא מי אשר עוברת
יפה לאחרת? להתראות: אינך יכול ללמדני לשכוח."
בנובליו: "אשלם דוקטרינה זו, או אחרת אמות בחובי."
מסך







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הזמינו את ישראל
ואותי להצגה,
"גן ריקי". אני
לא פראיירית,
אני מכירה את
ריקי.

האישה הקטנה
רוצה הנחה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/11/06 9:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גילי ינקוביץ'

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה