בחמישי למרץ אלפיים ויותר מדיי
הרגשתי שהכל הולך לי, החיים חייכו אליי
הכל נראה ורוד, כל כך, מאוד
עשיתי מסיבה שבה אני יכול לרקוד למנגינה העצובה
שמתנגנת ופוצעת את כל מי שבסביבה
כמו האמת שבתוכה, לא נעימה ומכאיבה
גם בכיבוד יש קצת כנות
צריך רק אומץ לנסות ולגלות
"אנחנו כבר בשפל, אפשר רק לעלות",
נשארתי עם בלון של שאלות

שמתפוצץ כשהחיים שלי נראים כמו בדיחה
לא מצחיקה ושהסוף שלה גורם לנו לבכות
אל תבקשי עכשיו הרבה יותר ממה שאת צריכה
עוד מאה חיבוקים ואלף נשיקות,
הסוף יגיע כבר לבד...
אנחנו נשתדל רק לחכות.

בחמישי למרץ אלפיים ויותר מדיי
נלחמתי בקולות הפנימיים שהשתלטו עליי
הכל הרגיש מוכר, רחוק וקר
מצאתי את עצמי, כמו איזה טמבל מסתובב בלילה ברחוב סתמי
שהבתים שבו אומרים שלום לכל מי שעובר
כמו הבדידות שבתוכם, אולי גם הם צריכים חבר?
גם בקירות יש משמעות
צריך קצת אור בשביל לראות את האמת
"אנחנו שוב בוכים על משהו שכבר מת",
נשארתי רק עם דף שהתקמט.

זה שוב קורה כשהחיים שלי נראים כמו בדיחה
קצת עצובה ושהסוף שלה גורם לנו לבכות
אל תנסי לזכור ממי כדאי לך לבקש סליחה
כשהכאב נגמר יש אלף צלקות,
הסוף יגיע כבר לבד...
אנחנו נשתדל רק לחכות