אני חושבת שזה מה שגורם לך לרצות אותי.

הפחד.

זה פשוט עושה לך את זה.
כל הסכנה שיש בקשר הזה.
אתה אוהב לפחד מזה, אתה אוהבת שהיא אומרת שאתה מוזר.
אתה אוהב שחושבים שמשהו עובר עלייך.

אתה אוהב לראות שאני כל הזמן בוהה בך.

אבל גם אתה מסתכל לפעמים.
אור, גדלנו אנחנו לא בני 15 יותר, עוד דקה אנחנו כבר בצבא.
לא נמאס מהמשחקים שלנו?


את כ"כ אוהבת לברוח.

זה מה שאתה תמיד אומר,אבל בעצם גם אתה.

אני אוהבת אותך.
קשה לי להגיד את זה.
אבל אולי במקרה יש איזה שבריר קטן בלב שלי שהוא בשבילך.

ממש קטן, אחד מהפצעים האלה שעוד לא הגלידו ממך.

הרסת אותי. שינית אותי הפכת אותי לאני.
אז למה זה צריך להגמר?
למה אני בכלל חושבת על זה.


אתה תמיד תהיה האור שלי.

אני יודעת שזה יותר עמוק, אני יודעת שאתה לא באמת מה שאתה מראה
לאחרים, אני שונאת לחפור בזה וזה יותר מעצבן שאתה יודע את זה
גם אבל רק שנינו.
חבל שכולם תופסים ממך כילד קטן, באמת שחבל.

ומה יקרה עוד שנה כשנחזור מהצבא הבייתה ואני אראה אותך ברחוב?

אתה תגיד לי שלום?
אתה תהיה עם המדים והנשק, כי קרבי זה הכי אחי ואולי אני עם
מדים של חיל אויר.
ואולי אני אחייך אלייך, חיוך של קיץ.
והלוואי שתתבגר, רק כדי שנוכל להיות ביחד.

שתבוא ותתן לי חיבוק, כמו באותו יום בגן.
שלא כבר לא היה איכפת לך מכלום.

וזה היה באביב.
אז שיקרת? טוב זה גם קורה.

כי גם אני שיקרתי לך כ"כ הרבה.

זה היה קשר שמבוסס על שקרים.

מה יש לנו ומה אין לנו.
מתגעגעת כ"כ.

אין לי מילים.
אפילו לא אוהבת.
רק בשקט.