New Stage - Go To Main Page


השעה עמדה על 14:00 והוא עדיין התמזמז עם המכונית.
הוצאתי פחית ענבים מזיעה מהמכונה, הרמתי את תופסן המתכת כמו
שכתוב בהוראות וקול נפץ פרץ מפתח הפחית בליווי אדים קרים.
לגמתי מהפחית, ניגשתי למוסכניק ושאלתי לשלום מכוניתי.
"אתה יכול לחזור בעוד יומיים!" דיבר בחוסר יחס.
אני, שהתגעגעתי אנושות ל"פייר בירד" הצהובה שלי, התבאסתי
והאכזבה חלחלה לעצביי.
ניסיתי להירגע אך כתוצאה מלגימה לא נכונה, נוזל הענבים נכנס
לצינורות הלא נכונים ונפלט ממני שיהוק חצי עיטוש שהסתבך לקיא
של ענבים אשר ניתז קצת מתחת לעינו של המוסכניק.
"חתיכת זבל! אני לא מאמין... הקאת עליי! אני אזיין אותך...!"
גמגם המוסכניק מהלם ומעצבים.
נכנסתי באדישות לרכב, הנעתי, הבטתי לפנים ומולי עמד אותו
מוסכניק כשהוא מבצע לעברי תנועות איום.
שילבתי לדרייב, כיוונתי מראה פנימית, הכנסתי להילוך כוח
וסחטתי גז. הפרונט התרומם ופרצופו של המוסכניק נדבק לשמשה
הקדמית. פרצי דם חלשים טינפו את מכוניתי. לקחתי ימינה וגופתו
ניתזה ארצה.
הפעלתי את שפריצר המגבים.
"לא!!!" צעקתי, "הבן זונה! כבר שבוע שהמכונית אצלו והוא לא
תיקן לי את השפריצר! למה? למה תמיד יש לי את ההרגשה שכולם
רוצים לזיין אותי? למה?" דיברתי לעצמי והמשכתי בנסיעה לעבר
תחנת המשטרה הדרומית, שם נתבקשתי לתת עדות לגבי אירוע שהתפתח
בין שכנותיי המתגוררות קומה מעליי.
השעה הייתה 16:36. נרגעתי, היה לי מספיק זמן להגיע לשם.
16:53. החניתי את המכונית הגדולה, נכנסתי לתחנה ומולי יומן
הקבלה.
כן, זאת הייתה סצנת דלפק אשר מאחוריו עמד אדם בריא מימדים,
במדים כחולים ואקדח מסוג "סיג סוואר" תקוע באחורי מותניו.
בירכתיו לשלום והסברתי לו את פשר הגעתי אך זה החל לנעוץ מבטים
לעבר קתות אקדחיי ושאל בעוינות.
"... ומה אלה עושים עליך? יש לך רישיון בשביל שתי המפלצות
האלה?!"
"... ו... ודאי שיש לי רישיון!" גמגמתי והצגתי בפניו את תעודת
הרב-פקד שלי.
"אני משרת במשטרת העמקים, ומחובתי הגעתי", הוספתי.
היומנאי הוריד את פרצופו החושד, תפס בסנטרו והמשיך בעיסוקי
הניירת. אני במקביל הורדתי את חיוכי המנומס, הוצאתי את
אקדחיי, כיוונתי לראשו, אמרתי "בום!" בקול חלש וכשהחזיר את
ראשו אליי הוא מצא אותי מחייך אליו בדביליות בדיוק כפי שזכר
אותי שנייה קודם.
"אמרת משהו?" הוא שאל בכיווץ גבות.
"לא... אני... אה... האמת היא שאני מתרגש בכל פעם שאני נכנס
לתחנת משטרה!" הפכתי את קולי למתרומם.
"זה בסדר, אני מבין, יש הרבה כמוך!" אמר האידיוט והפנה אותי
לשוטר דמיקולו שגבה ממני עדות משהו כמו 20 דקות.
יצאתי מהתחנה, ירדתי במדרגות, סידרתי את הז'קט, נכנסתי לציפור
הגדולה, הגעתי למסקנה כי אלו היו מספיק סידורים ליום אחד
ונסעתי לדירתי.
הפעלתי בדרך את הרדיו. השעה הייתה 17:24, וב17:32- כבר הייתי
בבית הדירות.
הנהנתי לשלום לשומר הבניין, עליתי במעלית הראשונה, יצאתי
למסדרון, הכנתי את המפתח אך כשהגעתי לדלת השקוף מכול קרה.
הדלת הייתה פתוחה למחצה ולפני שהספקתי להבין את פשר העניין
שני אקדחיי היו אחוזים בידיי.
נדרכתי והנעתי את הדלת בעזרת אקדח שמאל. נכנסתי לסלון החשוך,
התרכזתי וקול נפץ חלוש נשמע מאחת פינות החדר. חשתי בעקיצה
כואבת בצווארי, חושיי התערפלו ונותרו לי שתי שניות וחצי לזהות
את הסם.
"ענתיקה!" אמרתי וצנחתי על האף.
לא ידעתי אם זה הסוף אבל זה היה חלום מתוק. ראיתי דמות שכולם
אוהבים, יפהפייה. היא התקרבה אליי, חיבקה אותי בחיוך, נשקה על
שפתיי, הסתובבה ונעלמה. אני זוכר שניסיתי לראות לאן היא נעלמת
אך מישהו קרא מאחוריי "טו-גאנס! טו-גאנס!"
ביקיצתי ערכתי חישובים אשר הביאו אותי למסקנה כי מדובר בסם
עתיק שלא בשימוש כבר שלושה מחזורים. "האם מדובר בסוכן על?"
נלחמתי בשאלות כדי להשיב את הכרתי.
עיניי נפקחו והבנתי כי ייתכן שתפסו אותי בביצים. ואם זיהיתי
נכונה זה היה ווילקינסון, שכונה בתמונות "פרי ווילי". הוא היה
היצור האחרון שציפיתי לפגוש כרגע או בכלל. הוא היה זקן,
מכוער, מקומט, חולה, ושיטות ההרג שלו חלפו להן מן העולם.
ווילקינסון היה מסוג הסוכנים שנשארו ימים עם האובייקט, הוא אף
פעם לא נרדם ולאחרונה, או יותר נכון - מאז המחזורים האחרונים,
הוא נעזר בשתי גורילות אשר שמרו על גבו.
עם ווילי אפשר היה לדבר על הכל, באמת הוא איש שיחה לא רע בכלל
אבל חסר לך רק שתזכיר לו דבר אחד - בעיית "הריח הרע". שכן
בילדותו החדיר וולקינסון לאפו חרוז גומי. אותו חרוז שהה כ15-
שנה בחלל אפו וגרם לריקבון ולסירחון עז בכל האינסטלציה.
אף אחד לא מסוגל לדבר אתו ממטר, יש לו ריח של גרב השייכת לאדם
הסובל מבעיות של הזעת יתר בכף הרגל ועכשיו קיץ לעזאזל!!!
"התחילה העונה ולא אמרו לי?" שאלתי תוך כדי העברת מבטים
חטופים על שתי הגורילות שניצבו מצדדיי.
"טו-גאנס!... או... טו-גאנס! מה שאני אוהב בכם זה את התמימות
שלכם ואת שלך בפרט, כל כך צעירים, כל כך טהורים, עם כל כך
הרבה פריבילגיות."
בינתיים סקרתי את מצבי והמסקנות שאליהן הגעתי הן כדלקמן:
א. אין לי אקדח.
ב. אין לי שום חפץ חד.
ג. אני מקשיב לזיוני מוח של זקן בן 70.
ד. לא נראה לי שיוצאים מפה חי בקלות.
"... אתה מבין? אני היום כאן מסיבות אשיות שאתה ככל הנראה אף
פעם לא תוכל להבין!... אתה מבין, ישנם כל מיני גורמים שדואגים
שווילקינסון הזקן לא יתקדם לשום מקום ואני פה בשביל לשנות
מספר דברים", הוא דיבר והצחנה יצרה אצלי דמעות.
"מה בסך הכל רציתי להיות - פרפר?! חופשי מהארגונים
ומהשטויות?"
"אם משהו לא בסדר עם הארגונים, תפנה למשרדים בכל-בו שלום."
"לא מרוצה אינן המילים הנכונות. מאוכזב!!! זאת המילה", הוא
התקרב לעבר פרצופי והחל לדבר.
"מאוכזב ממך ומהשיטות המודרניות חסרות הנשמה שלך! וגרוע מכל -
מהרשלנות שלך! אוי, אתה סוכן גרוע והם ישלמו על כך שהם רק
חשבו להעביר אותך לדרגות חבלה במקומי. אני ניסיתי להסביר
לסמי... אבל הוא שכח מי עזר לו בתקופות הקשות של הצד האחר...
ואיתי הוא לא רוצה לדבר... אז החלטתי לקחת את האחריות
לידיים..."
"... חבלה?! סמי? הצד האחר?!" ניסיתי לרדת לעומק דעתו אך
מנגנון ההרחה שלי קרס.
"דייייי!!!" צרחתי וכתגובה לעינוי נשכתי את אפו עד שנתלש
מפרצופו.
העפתי את ווילי מגופי. הגורילה הימנית ניסתה להוציא שוקר
חשמלי אך היא חטפה סוליית "אולסטאר" לפניה. שקשוק אקדח
מהגורילה השמאלית ואני קפצתי אל אחורי הכורסה שעליה הושיבו
אותי השלושה. שני כדורים שנורו לעברי חדרו את הכורסה
סנטימטרים ממני. הייתי חייב להגיב במהירות ודחפתי את הכורסה
לרגליו של המתנקש המגושם. הכורסה פגעה בברכיו והוא התעופף מעל
לראשי. תפסתי אותו בצווארו וסובבתי בחוזקה עד להישמע ה"קנאק"
המפורסם.
קמתי ממקומי, הוצאתי את חפיסת הסיגריות, הכנסתי אחת לפה,
הצתתי בעזרת הקריקט הצהובה, שאפתי לרווחה כאשר ווילי תפס
בחוטמו החסר ושוטט הדם. החזרתי את החפיסה לז'קט, והתקדמתי
לשולחן הכתיבה, שם הונחו כלי העבודה שלי.
"לא הבנתי כלום וכלום לא מעניין אותי!" דיברתי לגופתו של
ווילי, הרמתי את המקלע האוטומטי שברשותי, משכתי בידית הדריכה
ושטפתי את השלושה בקליעי 9 מ"מ.
הפסקתי את הירי לאחר פירוק חמש מחסניות של 35 כדור. העשן שלט
במקום וכשהתנדף הבחנתי כי מכוסה אני בדם ובחלקי קרביים.
ניגבתי את שפתיי ווריד אדמדם התפלח לפי. ירקתי אותו לרצפת
המקום ונכנסתי להתקלח.
כשיצאתי פתחתי את ארון הפאות הנוכריות ושפכתי בנזין. המשכתי
להתיז על כל פני הדירה, נתתי מבט אחרון, הצתתי את הווילון
וקפצתי מהחלון כ5- מטר גובה.
נפלתי לא טוב על הברך והכאב הגיע לעיניי אך אל דאגה, למדתי
לשלוט על איבוד הכרתי...
נכנסתי ל"פייר בירד" אך זאת לא הגיבה. מיד הבנתי את פשר הבעיה
- דלק!
הרוויתי את צימאונה בעזרת ג'ריקן 25 ליטר שהונח בתא המטען
האחורי. ניערתי מעט את המכונית כדי שהדלק ייכנס לצינורות
המתאימים, נכנסתי לרכב והיא הניעה כמו גדולה.
דהרתי למרכז העיר ונכנסתי לתא הטלפון האהוב עליי.
הרמתי את השפופרת וחייגתי את המספר 780708-065 ומהקו השני ענה
מיקי.
"מה קורה, מתי אנחנו על הבמה?!" שאלתי.
"תהיה כרגיל ב22:00- במועדון ה"סרטן האחרון"," ענה מיקי
וניתק.
יצאתי מתא הטלפון, נשפתי אוויר החוצה כדי לשחק אותה עסוק
בזמנים והצתתי סיגריה.
הבטתי לצדדים ומימין קלטתי אישה אשר אכלה סנדוויץ' במושב
האחורי של מכונית ספורט שחורה.
היא הכניסה את הסנדוויץ' לפיה ובעזרת לסתותיה העדינות בצעה
ביס ובלעה. עם הבליעה מבטינו הצטלבו, חייכתי והיא הניעה את
ראשה בחיוך כאילו אמרה לעצמה "אני לא מאמינה, מה החמוד הזה
רוצה ממני?"
ניגשתי, נקשתי על זגוגית החלון והיא משכה אותו מטה בעזרת
הכפתור החשמלי.
התכופפתי והבחנתי ביופיה מקרוב, מיד העליתי חיוך זדוני היא
הסתכלה בעיניי ושאלה.
"כן? במה?"
"בהכול!"
"אתה לא חולה מין?!" שאלה בהתעניינות חמודה.
"אני לא חולה מין אבל נראה לי שאני מתחיל להבין את האנשים
האלו! את יודעת, הם לא חולי מין, הם חולי אהבה והתרגשות. אני
מצטער שאני נשמע לך כזה אבל את באמת יפהפייה, הפרצוף שלך דורש
שיישנו אתו בלילה. והעיניים שלך גורמות לחולשה בעצמותיי, את
סקסית ואני חייב להריח אותך".
נאמתי.
"ומה האקדחים האלו עושים עליך?" שאלה כשמלקקת היא את אצבעה.
"אני שוטר!!!"
עניתי באפטיות תוך כדי טביעה באישוני עיניה אשר אמרו - לך, רד
ותסתכל על שפתיי השומרות על הלשון הקטנה והרירית שלי שיכולה
להעביר לך רטטים ברמות הגבוהות ביותר.
הייתי מוכרח לצאת מהטריפ הטוב הזה ולהשתלט על יצריי.
"תקשיבי! אני מסוגל שעות להסתכל עלייך אבל אם את כבר נמצאת
במושב האחורי, מה את אומרת שנעשה דברים יותר מעניינים?"
"כמו מה למשל?" חייכה.
"הייתי בטוח שאת תציעי איזה משהו..."
"אני צריכה רק שתגיד לי דבר אחד!" היא דיברה בחצי אנחה.
"מממ... אגרת אזלת..."
"כן...?" היא משכה אותי בלשוני ואני המשכתי לפי ההוראות.
"... אגרת אזלת, אזלא בלוסיא נהרגות על ידי חצים!" עיניה
התגלגלו.
"אני אוהבת שמקללים אותי רגלי אווז שלי", דיברה בתשוקה, תפסה
את ראשי, הצמידה את שפתיה והחדירה את לשונה הקטנה לפי.
היא הייתה חמה ונתתי ללשוני להשתרבב על לשונה ועל שיניה
הקרירות.
אני ניתרתי דרך החלון האחורי לתוך המכונית.
"מישהו צריך להגיע?" שאלתי והתנשפתי.
"בעלי!" היא ענתה ואני התייחמתי.
הפשלתי את גופייתה השחורה והנחתי לידיי לעסות את שדיה שהתאימו
נפלאות לכפות ידיי.
היא פתחה את רוכסני ואני סוגר את החלונות כאשר היא מחלצת את
זרגי מתחתוניי ומעבירה ליקוק חושני שעצר את נשימתי.
היא המשיכה במלאכת הליקוק בתוספת עיסוי ידני ואני כתשובה
הכנסתי את ידי למכנסיה ותחבתי את האצבע המורה לפייתה.
הרגשתי את רטיבותה, זה היה נפלא והיא הורידה את מכנסיה
במקצועיות מרובה.
לא יכולתי, הזזתי את כל גופי קדימה אחורה למעלה למטה והיא
הזיזה את ראשה מצד לצד כשמוציאה היא לשון קטנה ופולטת צלילי
הנאה.
התייחמתי, הפכתיה, שלפתי מהז'קט את הקולט הכסוף ודחפתי את
קנהו לחורה הוורדרד. היא נהנתה וצרחה "... כן... כן...!"
התמלאתי באנרגיה משכרת והעפתי את האקדח חזרה למקומו.
הזרג עמד לי כמו פסל החירות, הסטתי אותו מטה, כיוונתי לפי
הרטיבות ודחפתיו.
הרגשתי את מעיה, היא צרחה ואני פקחתי עיניים. דמעות זלגו על
לחייה ואני המשכתי והסתכלתי על עכוזה הלבן והאצילי שזז בכל
פעם שנכנסתי אליה.
נשכתי את שפתי, התמלאתי צמרמורות והרגשתי את ההורמון זורם
ממוחי לזרגי וזרם חם החל להיפלט מארובתי כאשר אני דוחף את
עצמי כחיה חסרת שליטה.
מילאתי אותה בנוזל ואיברי החל לרעוד בחורה, היא נשכבה על
בטנה, רועדת כולה מתה לגמור - אך לא!
יצאתי מתוכה והתיישבתי לרגליה כאשר היא שכובה על בטנה, ראשה
לצד שמאל והיא זוהרת.
אני מדליק סיגריית לאקי, שואף לרווחה ומרגיש את היופי
שבלחיות. לקחתי עוד שאיפה אך צעקה מהגברת הקפיצה אותי ממקומי.
"מה אתה עושה? אל תעשן כאן אידיוט!"
הסתכלתי עליה בתדהמה ונחנקתי מהעשן שהצטבר זמן רב בראותיי.
"אסור לעשן! כבה אותה!" היא הוסיפה.
"הרגע הזדיינו פה וסיגריה אסור, איפה ההיגיון שלך מותק?"
שאלתי ברוגע.
"אז צא החוצה!" והיא באמת הייתה רצינית.
"שתקי!!!" עניתי בחצי עצבים ושאפתי עשן.
זאת התיישרה, עשתה פרצוף כועס, פתחה את החלון, חטפה את
הסיגריה מידי והטיסה אותה החוצה.
"עכשיו תקשיב לי טוב, אני לא מקבלת מהאר"ט מספיק כדי לחטוף
סרטן ריאות, בטח ובטח לא בשביל רגלי אווז."
"מה הסרט שלך עם רגלי האווז... הרגלים האלה מספקות לך עבודה!"
קבעתי.
"האמת היא שאני אוהבת את הפאה שלך!" היא דיברה בהתנצלות.
"או! עכשיו את מדברת!" אמרתי בחיוך והצתתי סיגריה.
תוך שניות מצאתי את עצמי ואת חפציי מחוץ לרכב.
"אבל למה...?" אמרתי והתבוננתי לעבר המכונית שהתרחקה ממני.
השעה גם ככה הייתה 21:30 והייתה לי שעה של נסיעה עד שאגיע
ל"סרטן האחרון".
"אני אאחר... בגלל הבת לילית הזאת!" אמרתי לעצמי ודהרתי
לכיוון המועדון.
עצרתי את המכונית מול המועדון, התנתקתי מציוד ההרג והוצאתי את
ארגז הגיטרה מתא המטען.
נכנסתי למועדון והחבר'ה כבר עמדו על הבמה. עליתי במהירות
וחיברתי את הטלקסטר 72' - קוסטיום לאחד ממגברי ה''jc - 900-
marshel''...
במבט חטוף היו שם כ300- איש שהמתינו לשירי המתכת. מיקי הבסיסט
מחייך, לוגם מספל קפה, מוכן ומזומן לשסע את הטונים הנמוכים
בחלל המועדון.
הקהל מתחמם וכבר אפשר לשמוע את ההמולה מתגבשת.
קיקי המתופף מבריג מצילה בעצבים וצורח על פועל במה מסכן.
משסיים החל להתלונן בפניי על האיחור המטריד.
"מה אתה שותה?" שאל חמי ברבוניה'ס הסולן המקצוען.
"שתי בירות וויסקי!" עניתי בקריצה והתופים מאחוריי נכנסו.
השתלבתי עם הגיטרה בשיר "שועלים בלילה". חמי פחד לפספס את
הכניסה לשיר והוא קפץ עם השתייה על הבמה. הארכנו את הפתיחה
בעוד "לופ", חמי נכנס בשאגה ובשעה טובה החלה ההופעה.
ב"תני לי קצת פלפל!" עלו דוגמניות עירומות לבמה, הקהל לא
הפסיק להשתולל, וב"יצחק פחד" נפצעו רק ארבעה אנשים.
לאחר כשעתיים של טראנס גיטרות סיימנו את הבלאגן, כתבים
ועיתונאים דחפו כדי להוציא מאתנו מילה אך אנחנו בשלנו -
נותנים קטנה לעולם וחוזרים לעבודה.
בדרך החוצה הוחלט להיפגש אצל נלו ב01:00-. העייפות נפלה עליי
אך בכל זאת נסעתי.
השעה הייתה 20 ל... יצאתי באיטיות מהרכב ונכנסתי למסעדה. נלו
חיבק אותי ולקח אותי לבית המטבחיים הצמוד.
"תבחר!" אמר בחיוך מטורף ואני כיוונתי לעגל שעמד בצד ואכל עשב
צהוב מרצפת החדרון, חדרון שכמובן צופה באריחי קרמיקה לבנים
ועליהם סימני דם קרוש.
"אווו! בחירה נאותה בני! בחירה נאותה!" נלו פתח עיניים,
מאושר, וסימן בידו לשני פועלים תאילנדים.
השניים רצו לעבר העגל וקיבעו את המסכן למתקן עץ שעמד במרכז
בית המטבחיים.
נלו קרב לקיר הימני, לחץ על כפתור ירוק והמשיך בהסברת ההבדלים
בין פילה העגל לבין פילה פרה מפותחת, שכן העגלים שלו ניזונים
מתבן וחלב ואילו פרה טיפוסית ניזונה משתיית מים לא מבוקרים
ותבן לא מבורר.
הקשבתי בדריכות לדבריו. בלימודיי בשווייץ למדתי לשים לב לכל
פרט חדש.
מאחורינו הגיח אדם גדול ממדים שלבש סינר לבן מוכתם בחלקי
קרביים כאשר בידו הימנית אחז בסכין מטבח משוננת.
"קראת לי?" הוא פצה את פיו.
"קדימה ברוטוס! תן עבודה!" ענה נלו והצביע על העגל הבתול.
ברוטוס ניגש בכבדות לגב העגל, העביר את הסכין על עורו של הפר
הצעיר עד שפצע את בשרו.
הפר החל להשתולל ונלו מצא לנכון להסביר לי בדיוק מה קורה
עכשיו.
"אתה תאכל את הסטייקים במצב הנכון ביותר. כל הקטע זה לחתוך
בבשר כאשר הבהמה בחיים, ולמה אתה בטח שואל את עצמך?"
"למה באמת?" שאלתי והצטערתי על בורותי.
"... אתה מבין... הדם עדיין ספוג בבשר והוא לא נקשר לטראומת
המוות הקודמת לו, הבנת?!"
הנהנתי בראשי לחיוב כדי לספק את התלהבותו של נלו אך למעשה
הייתי שקוע במלאכת הוצאת הפילה מהבהמה כשהיא עדיין חיה
ונושמת.
המראה היה מלבב אך משתק כאחד. ישנם כאלו שהיו מזדעזעים
מהאירוע הנשגב בשל סצנת השחיטה וכל עניין המוות הברוטלי אך לא
אני, לא אחרי מה שעברתי!
הם, אותם אוכלי בשר, חושבים שהאלוהים שולח לנו את הסטייקים
קפואים ושאין אנשים כמו נלו וברוטוס שצריכים ומסוגלים לעשות
את העבודה המקודשת בת אלפי שנים, אשר מקדשת קשר ישיר בין
הבורא, הנותן לבנו.
נראה שברוטוס סיים, הבהמה התייפחה על מקומה ורצועת הפילה
תלויה על ידו הימנית של ברוטוס.
"מה קורה פה עם הבשר? למה אין בשר?" נשמע קול מוכר מאחוריי.
הסתובבתי וראיתי את קיקי לבוש כגנגסטר וקיסם בפיו.
חייכתי, תפסתי בידו והובלתי אותו למסעדה הצמודה.
מוזיקה לטינית איטית ברקע וציורים של איים על הקירות.
מלצר מעונב הושיב אותנו בשולחן פינתי. הסתדרנו על הכיסאות
ובדיוק נכנסו למסעדה מיקי וחמי ברבוניה'ס מלווים בשלוש בחורות
ממוצא אוקראיני.
"לפה! לפה!" קראתי וקמתי ממקומי להזיז את כיסאותיהם.
"קריר היום!" אמר מייקי ואחד מאתנו אמר "כן".
נלו הגיע בזריזות לשולחננו ולפני שפתח את הפה קיקי ביקש את
הסטייקים - נטו.
נלו חייך ורץ למטבח.
"הייתה הופעה נהדרת!" ציין מייקי.
"כן! הייתה טובה!" הוסיף ברהבוניה'ס.
אני הייתי עסוק בסידור הסכו"ם לקראת הארוחה כשלבסוף מזגתי
לעצמי כוס מים מקנקן שהונח על השולחן.
"טו-גאנס, תגיד לי! זה לא חבר שלך שם? איך קוראים לו? גבי!!!"
שאל קיקי.
הרמתי את ראשי, הנחתי את הכוס ואכן האיש היה גבי שקלים -
הסנ"צ.
"סלחו לי חברים!" אמרתי, קמתי, סידרתי את הז'קט והסתרתי את
תותחיי.
התקדמתי לעבר גבי ואני תוהה לגבי החברים שישבו עמו בשולחן.
השערתי הראשונית הייתה כי אלו הם חבריו הטובים שאתם היה מבלה
פעם בשבוע למטרת משחקי קלפים.
"גבי!" קראתי וטפחתי על שכמו.
"מה אתה...? מה אתה עושה פה?" ענה בהפתעה הססנית.
"מה זאת אומרת מה א...?"
"טוב תקשיב, אני תכף אתפנה אליך, תיתן לנו פה איזה שתי דקות
בסדר?" קטע וייבש אותי.
"אין בעיה! בבקשה", נסוגתי לאחור וחזרתי לשולחני.
"מי זה?" שאל מייקי.
"זה חבר טוב שלי מהעבודה!" עניתי כשעיניי נעולות על השולחן
שבו ישב גבי ומחשבתי על כך שאף אחד, אבל אף אחד! לא מתייחס
בחוסר כבוד לטו-גאנס.
אילו רק היה יודע את האמת עליי הוא היה חולץ את נעליי, מפשיל
את גרביי ומנשק לי את אצבעות האווז שלי.
חוסר כבוד! יש לו מזל שאני רעב ושאני נמצא עם חבריי הטובים.
הרגעתי את עצמי ונהניתי מהמנות הראשונות שהיו:
א. סלט כרוב.
ב. חמוצים.
ג. מחית קטניות חומוס.
ד. סחוג חריף.
ה. שתייה קלה.
ו. לחם לבן.
ישבתי וחיכיתי למנה העיקרית אך המחשבה על גבי עדיין הטרידה
אותי. הרמתי את ראשי מהסלטים וראיתי את גבי וחבריו נכנסים
לשירותים תוך כדי העברת מבטים חשדניים על המסובים במסעדה.
לא הסרתי את מבטי מהם, קמתי ממקומי ושוב ביקשתי את סליחתם של
חבריי.
התקדמתי לשירותים, פתחתי את הדלת, הסתכלתי ימינה ושמאלה, מצפה
למפגש שני עם גבי.
"יה זונה תמצצי!!!" נשמע קול גברי מאחד התאים ואני לא נערכתי
לזה.
"כן! תמצצי, תמצצי, את מתה על זה!" נשמע קול נוסף והתקדמתי
למקור ניבולי הפה.
"לא יכול להיות! גבי? גבי הסנ"צ עם חבריו מזיינים זונה
בשירותים ועוד במסעדה של נלו? כמה נמוך אפשר לרדת לעזאזל?"
חשבתי לעצמי, בלעתי רוק והתקדמתי לעבר היציאה אך המחשבה לתפוס
את גבי "על חם" עשתה לי טוב והסתובבתי חזרה לתא החשוד.
רציתי רק שיראה את פניי כדי שבפעם הבאה הוא יחשוב פעמיים אם
להתעסק איתי בחוסר כבוד.
שוב נשמעו קריאות והפעם קול הנאה של סוג מין משונה. בעטתי
בחוזקה בדלת ונגלה לעיניי מחזה הרבה יותר שפל.
ראיתי את חבריו של גבי עומדים מופשלי מכנס כאשר גבי חבוש בפאה
ארוכת שיער, מרוח בליפסטיק צעקני והוא אוחז באברים הזכריים
ביותר בגופם.
"ג... גבי! מה... מה אתה עושה?" גמגמתי והתאבנתי.
"זה... זה לא מה שאתה חושב!" התגונן והוריד את ידיו מהזרגים
כאילו בטעות הניח אותם שם.
"אני יודע! אני טועה!" עניתי ובהיתי בשלושה.
התכוונתי להסתובב וללכת משם, פשוט להיעלם, לברוח מהסצנה
המבישה אך הבחור המגודל הימני ניסה לשלוף מפנים הז'קט ברטה
מדגם 92F.
כמובן שהגנתי על עצמי והחזרתי לשניהם מטח של 13 כדור.
"מה עשית? ירית בהם! אני לא..."
"אתה לא מה? מאמין?"
"אתה יודע במי ירית? אתה יודע?" שאג גבי.
"לא במי?" שאלתי בחוסר התעניינות והחזרתי את אקדחיי לז'קט.
"ירית ב"אלכס אלכסיי"! הממונה של סמי!" ציין בתקיפות.
"מאיפה אתה יודע על סמי?"
גבי כנראה חשב טיפה, הוא הוריד את הפאה, מחה את הליפסטיק
משפתיו והתנשף.
"תקשיב טו-גאנס! העניינים יצאו קצת מכלל שליטה... אה... לא
חייבים להזכיר את מה שקרה, אני אכסה את הסיפור ונלך לישון."
"תוריד את הנעליים!" הוריתי לו.
"ראה, אני לא חושב שתוכל להבין את הסיטואציה..."
"תוריד!"
גבי הפשיל גרביים והמבלבל מכל קרה.
"למה אין לך רגלי אווז? אתה קירח, לא מהארגון... אין לך רגלי
אווז ואתה יודע על סמי... תן לי להבין...!"
ניסיתי לחשב את הממצאים והתרחקתי מהתא לכיוון המראה.
"מוות לאר"ט!!!..." נשמעה צעקה מאחוריי וחשתי בלפיתתו של גבי
בצווארי. גבי נתלה על גבי ואני הסתובבתי במקומי.
האמת שלא הייתי כל כך מופתע אך עדיין היה קשה להיחלץ מידיו
שכן היה אדם בריא.
רצתי לאחור והדפתי את גבי על הקיר. הוא נפל בפעם השלישית. אני
הסתובבתי והנפתי לעבר מרכז ראשו בעיטה. מאפו ומפיו ניגר דם אך
הוא לא איבד עשתונות ודחף אותי לכיור כשהוא מנסה הוא להוציא
את אקדחי מהז'קט.
בעטתי בו שוב, אך הפעם בחזהו. המכה הרחיקה אותו ממני והיה לי
זמן להוציא את אקדחיי.
גבי התרומם באיטיות, התמתח והביט בעיניי.
שלפתי את המחסנית מאקדח שמאל וזרקתי את האקדח לידיו של גבי.
את האקדח השני פרקתי והכנסתי מחסנית חדשה.
"מה איתי? חשבתי שזה יהיה כמו ב..."
"שתוק וקח!" עניתי וזרקתי לעברו מחסנית.
כן, זה היה דו-קרב, המלחמה העתיקה ביותר, הקשה ביותר והקרה
ביותר. פשוט שתי מסות של ידע, טכניקה ומזל נלחמות אחת בשנייה.
יש כאלו שקוראים לזה רגע האמת ואני בהחלט מבין אותם מכיוון
שאפילו לוחם שכמוני מהרהר על כל חייו רגע לפני השליפה והרגע
שאחרי, אוי... הרגע שאחרי, זה הרגע שבו אתה מבין את משמעות
החיים.
הסוד בדו הקרב הוא לתת מבט ארוך ביריב ולראות את ילדותו, את
אהבותיו, את אכזבותיו, להבין אותו ואז לדפוק בו.
"אני משער שזהו!" ציין גבי, הכניס מחסנית ותחב את אקדחו
לאחורי מותניו.
"אתה משער נכון!" החזרתי והכנסתי את הקולט היפהפה שלי לברייה
השמאלית מתחת לז'קט.
"אתה בטוח במה שאתה עושה?!"
"אף אחד לא ידבר ככה על האר"ט מבלי לחטוף!" הסברתי, הבטתי
בגבי וראיתי בעיניו שאין לו מה להפסיד, הוא רצה ללכת על כל
הקופה ואני מולו מוכן לעזור לו.
הוא הביט בתוך עיניי, התרכז וטיפת מים שצנחה מברז הכיור בדקה
את רמת דריכותנו.
גבי התמתח ואני רגוע; הוצאתי סיגריה, שמתי בפי והצתתי. דרך
העשן האמריקאי של הסיגריה ראיתי את דמותו הבריאה של הסנ"צ
מקפיץ את כתפו ומעלה את היד לכיוון האקדח שבמותנו.
עם קליטתי את המצב הפסקתי לחשוב, שלפתי את אקדחי במהירות
הידועה, דרכתי את האקדח, שחררתי את הנצרה, כיוונתי למטרת ראש
ושחררתי כדור.
סנ"צנו היה רק בשלב של דריכת הנשק כשהקליע חדר את לבו והבעת
"האם ככה הוא המוות?" נמרחה על פניו.
המשכתי לבהות בו מעל הכוונות והבחנתי בדם שנספג בחולצתו.
גבי נפל ארצה, נלחם על חייו תוך חרחורים. רכנתי לעברו. זה תפס
את ידי ובעיניים פעורות אמר "מטט... מטט... מטטרון!" ונפח את
נשמתו.
החזרתי את אקדחי ממנו, התרוממתי והכנסתי את שני אקדחיי
למקומותיהם. הבטתי לצדדים, הסתובבתי על מקומי וניגשתי לכיור
כדי לשטוף את פניי ואת ידיי.
"הוא דה פאק איז מטטרון?!" מלמלתי באנגלית. יצאתי מהשירותים,
שאפתי אוויר, מתחתי את צווארון הז'קט וחזרתי לחבריי היקרים.
מנת הבשר שהגיעה שניות מספר לפני הגעתי הייתה בצלחת מוארכת עם
תפודים בשוליה. מנת הבשר שהייתה לטבעות ולקוביות של בשר פילה
רך - בחוץ גוון חום בעל חריכות רשת ובפנים אדמדם, פשוט תאווה
לגרון.
הרמתי את הסכין בידי הימנית, הרמתי את המזלג בידי השמאלית
ופצחתי במלאכת אכילת הבשר נוטף האנרגיה.
נגמרה הארוחה, כולם צחקו ויצאנו קהי חושים מהבירות שקיבותינו
ספגו בסיום הארוחה.
יצאתי מהמסעדה, הצתתי סיגריה, שאפתי, נשפתי והבטתי שניות מספר
בעשן שנפלט מתוך גופי לאוויר הקריר.
הרחוב היה זעקני כרגיל אך חסר אנשים, אורות הניאון נראו לי
מטושטשים. זזתי ממקומי ובדרכי לרכב מעדתי על שפת המדרכה
שנראתה לי כמו עוד מרצפת.
נכנסתי למכוניתי, לקחתי שלוק מבקבוק הj.b- והפעלתי את מכשיר
הרדיו.
השדרנית של תוכנית הלילה שידרה ידיעה מוזרה על אודות זקנה
שנכנסה למעדנייה וביקשה לטעום מעט כרוב כבוש מהחבית.
החנווני שהסתובב לרגע חזר לשאול לרצונה אך גילה כי אותה זקנה
נמצאה בחבית כשראשה בפנים ורגליה נתנו את הרפלקסים האחרונים.
החנווני ניסה לחלצה אך היא הייתה ענקית והיא נפטרה בחבית.
"חבל על הזמן!" אמרתי, חייכתי וכיביתי את הסיגריה במאפרה.
רציתי להצית עוד אחת אך לפני כן רוקנתי את המאפרה לכביש
האפור, הנעתי ונתתי להגה לגרור אותי לתוך הלילה בעיר הגדולה.
צלצול טלפון הוציא אותי מהזיותיי. פתחתי את תא הכפפות והוצאתי
אתו משם.
זה היה ספידי ותוך תשע דקות התייצבתי אצלו.
דירתו של ספידי הייתה בעלת חמש קומות. קומה אחת - מרתף שבו
השתמש כחדר עבודה. קומה שנייה - פריזר ענק לבשר ולמוצרי מזון.
קומה שלישית - מחסן כלי נשק שמור היטב. קומה רביעית - מתקני
מין, מיטות ומקלחות. קומה חמישית - לאף אחד לא היה מושג למה
משמשת הקומה החמישית, השמועות אמרו כי אהב לגדל פרחים בעליית
הגג.
נכנסתי לדירה. סוזי כבר הייתה בפנים, זזה לצלילי פראנק זאפה
וחיוכה המטופש העלים את עיניה היפות והרעות.
"1, 2! 1, 2! 1, 2! 1, 2! לפי הקצב ו3, 4-! כולם ביחד!" זאת
הייתה הטלוויזיה שמולה עמד באבל, מבצע את תרגילי הכושר השונים
והוא בלבוש ספורטיבי מלא.
"מה העניינים אתכם?!" צרחתי בין המוזיקות השונות ששמעתי.
"טו-גאנס, אני מכין פה משהו פצצה!" פנה אליי המהנדס כשהוא
מתעסק עם מבחנות וכימיקלים על שולחן העץ שבסלון.
"תגיד... החומר הזה... זה מה שנתת לבאבל?"
"עזוב את באבל! ראית את סוזי? לעזאזל, זה פתח אותה לכל שושנת
הרוחות!"
דיבר המהנדס בהתלהבות ואני שוב הבטתי בסוזי שהזיזה את עכוזה
לפי הבאסים המקפיצים.
"איפה ספידי?" שאלתי.
"מה?! אני לא שומע!" הרים המהנדס את ראשו.
"ספידי! איפה ספידי?"
"אין לי מושג! רוצה קצת?"
"תכין לי משהו, אני הולך להיפטר מהאקדחים!" צרחתי וזרקתי את
הז'קט על מתלי המתכת בכניסה ליד השאט-גאן של ספידי.
"זה הזמן למסיבה קטלנית, חברים!" קרא ספידי כשמגבת למותניו
ומסביבו אדים שהעידו על מקלחת חמה.
"כן! כן! זה הזמן! כן..." סוזי חזרה על דבריו בדביליות כשכוס
וודקה בידה והיא מתמוגגת מצחוק.
צלצול פעמון הדלת החריש את אוזנינו. "זה בטח ההולנדים!" קרא
באבל תוך כדי תנועותיו האירוביות.
"כן! כן! זה ההולנדים! כן..." הוסיפה סוזי ולא הבנו מה היא
רוצה.
ניגשתי אל הדלת, פתחתי ומאחוריה המתינו ההולנדים ואיציק.
"נעים מאוד! אני טו-גאנס!" הושטתי את היד ללחיצה.
השלושה נכנסו פנימה, הורידו מעילים ונדהמו מהתנהגותם של שני
הפסיכים אשר הפכו את הסלון למכון כושר.
"אהה... תשומת לב בבקשה!" ביקש המהנדס וצלצל בעזרת הנחת מזלג
על אחת ממבחנותיו.
"כן בבקשה..." אישר ספידי.
"אני רוצה להודיע לכולם שאני הולך לפזר את החומר הזה במערכת
המיזוג. אתם יכולים לנסות להתנהג כרגיל אבל חבל לכם על הזמן,
החומר הזה חזק כמו סרט שוודי ישן!" אמר המוהנדס.
"מה?! לא נתקע את זה ככה?!" שאל פוקו בהתבאסות מהעניין.
"אני מציע שלא, זה חזק מדי!" השיב המהנדס.
"אם אתה אומר..." מלמל איציק ומשך את קיקי לכיוון השולחן עם
המזטים.
"למה סגרת לי את המוזיקה?" צרחה סוזי על ספידי.
"כן! למה סגרת לי את הטלוויזיה?" התעצבן באבל.
כולם הסתכלו על ספידי שחייך.
"מה אתם מסתכלים עליי ככה... אתם לא מעדיפים לשמוע את
די.ג'יי. הוברשאסט?"
"די.ג'יי. הוברשאסט?!" שאגנו פה אחד.
"אני אוהב להשקיע במסיבות שלי!" מחץ אותנו ספידי במשפטו
ומאחורינו עלתה בימת די.ג'יי. מקצועית.
"אני לא מאמינה! זה באמת הוברשאסט!" סירבה סוזי להאמין.
הבטתי בהוברשאסט שהתעסק בחיבורים אחרונים והנחתי את ידי על
כתפו של הוגו.
"תגיד לי, מה הלחץ הזה מההוברשאסט הזה? מי זה בכלל?"
"מה זאת אומרת מי זה הוברשאסט?!" שאלתי ואורגן האורות המקצועי
של הבחור החל להתל באישוניי.
"נו..."
"אתה בטח היית במערב אירופה כשכל הסיפור התחיל. הוברשאסט הזה
כפי שאתה רואה הוא די.ג'יי. מקצועי. אתה בטח שמעת על האיסור
לייצר את המוזיקה הזאת בזמן הופעה!"
"טוב, אני מבין ש70-% מכוחות המשטרה בארץ עוסקות בענף פשיעה
זה!" ציין הוגו.
"יפה!... לכן החבר'ה האלו צריכים לעבוד במחתרת, הבנת? מה
שעושה את העסק ליותר נחמד מכיוון שאת אדון הוברשאסט לדוגמה
צריך להזמין חצי שנה מראש..."
"אז איך ספידי הזמין אותו למסיבה ספונטנית זאת?"
"אני היום אפתור לך את כל הבעיות! ובכן, לפני שנים ספידי השיג
את הקוד הסודי של החבר'ה האלו שמתעסקים במוזיקה הזאת!"
"קוד סודי?!"
"הרי איך החבר'ה האלו מתקשרים? בעזרת הדיסקים נכון? הוברשאסט
לדוגמה מקבל חבילת דיסקים תמימה. הוא מחבר לקורא הדיסק מכשיר
פענוח בעל קוד סודי משלהם..."
"מה?!"
"... וזה מתרגם את הדיסק!"
"מתרגם אותו למה?"
"או! עכשיו אתה שואל שאלות! בשביל לקבל תשובות צריך לשאול
שאלות..."
"דבר!"
"ובכן, לרוב הם מעבירים בדיסק את מיקום המסיבות לשבוע הקרוב."
"צודק! אז אתה רוצה לומר לי שספידי בעצם הכין דיסק שעליו
הצפין את המסר לבוא ולתקלט כאן?"
"אל תגזים! זה נכון שהוברשאסט בורח מהמשטרה כבר עשרות שנים
מבלי להיתפס אבל כשהמסיבה אצלנו? מי ידבר אתנו?!" הם צחקו.
"... יש מערכות שלמות אשר פועלות ומגבות אותו. חשבת פעם אלו
חיים יש לבנאדם הזה? הוא דור שני של די.ג'יים... הוא לא יודע
לעשות שום דבר חוץ מלהפציץ את המוזיקה האלקטרונית באוזניהם של
האנשים המזמינים."
"מעניין שזה החזיק מעמד..."
"היצע וביקוש! חוק כלכלה מספר אחד אחי!"
"אז הם מקבלים הרבה כסף?"
"70,000$ להופעה או משהו כזה!"
הוברשאסט שהסתתר מאחורי שמשת פלסטיק שרוטה לחץ על אחד
הכפתורים ושחרר צליל שגרם לכולם להתכנס ולהרים ידיים לגובה...
וכל תיאור לגבי מה שהתרחש בשעות הללו יהיה מיותר ולא קולע!
"מה עכשיו?" שאל באבל ששכב מאולף על הספה.
"עכשיו להירגע! תשכב ותנוח!" דיבר פוקו בהתנשפות ונשפך גם הוא
על הספה.
"מה קרה? למה הוא הפסיק את המוזיקה?" שאל באבל.
"אהה... יכול להיות ששכחתי לסגור אצלו את המזגן?!" שאל המהנדס
את עצמו.
"ההוברשאסט הזה... שיהיה בריא! הוא כתש לי את המוחון!" התיישב
קיקי על הכורסה והצית סיגריה.
"הוגו! אתה יכול לשבת, המוזיקה נגמרה!" קרא ספידי אך הוגו
המשיך לטלטל את ראשו מצד לצד. "זה אף פעם לא ייגמר... זה לא
יכול להיגמר..." מלמל באבל.
"על מה הוא מדבר הפסיכופת הזה?" גילה המהנדס עניין בהבליו של
באבל.
"הוא מדבר על המוזיקה, המסכן..." ענתה סוזי והניחה את כפות
רגליה על ירכיי.
"מעניין מה עם חיימיקו..." הרהר איציק וברקע נשמע צלצול
הפעמון.
"אולי זה הוא! לך תפתח לו!" הציעה סוזי.
"תשכחו מזה! אני לא קם מפה בחיים!"
"ילדים קטנים!" העליב באבל וקם לעבר הדלת.
"חבר'ה! יש פה כמה זונות והן אומרות שאנחנו הזמנו אותן!"
התלהב באבל וחייך.
"זונות!!!" צרחו כולם ורצו לחטוף אותן.
חמש הזונות לא הספיקו להוציא מילה והן כבר פוזרו ברחבי הסלון.
ספידי וסוזי לקחו אחת, אני לקחתי אחת עם קיקי והסברתי לו איך
לתקוע זונה מסוגה. איציק השתלט על הבלונדינית, ההולנדים
הסתדרו עם אחת והברונטית האחרונה נתקעה עם המהנדס ובאבל.
"לזה אני קורא מסיבה!" צרח הוגו מאושר.
"כל הכבוד על ההפקה, ספידי!" שיבח המהנדס והפעיל בשנית את
המזגן.
במשך שעות קיימנו יחסים עם הבחורות הנחמדות. עברנו מאחת
לשנייה, ניסינו כל אטרקציה אפשרית בכל פייה אפשרית וניצחנו!
כנראה שהמזגן באמת עבד יותר מדי זמן והכרתנו הבינה ללבו של
הוברשאסט. קול נפץ השיב אותי למציאות בצורה האכזרית ביותר.
מולנו עמדו שלופי אקדח תריסר שכירי חרב בחליפות כסף נוצצות.
מצבנו היה רע. סוזי הייתה עירומה ועליה זונה בלונדינית, ספידי
עדיין בהלם, מנסה לחלץ את כף רגלו ממפשעתה של אותה אחת. באבל
והמהנדס לא ראו שום דבר, איציק חיפש את המשקפיים ואני נלחם עם
אחרת שתקעה את פרצופה על חזי. "אתם עצורים! כל תזוזה מאחד מכם
ויש לנו את ה-א' לפתוח עליכם באש!" דיבר קול לחוץ ולא מנוסה.
לפי הערכתי הייתה זאת יחידת העילית המרחבית-סיורית של המשטרה
אבל מה להם ולנו?
"איפה התולעים האלה? הערלים האלה...?" נשמע קול לא מזוהה.
"אז מה? אנשי האר"ט נתפסו במסיבת סמים, מין... והופעת טראנס
מחתרתית!"
"על מה אתה מדבר?" הכחיש איציק.
"למה שלא תלך לתפוס גנב, שוטר אומלל?!" עקצה סוזי.
"שוטר? אני נראה לך כמו שוטר?" הוא צחק בקול.
"סוזי... חתיכת זונה שאפילו את העבודה שלה לא עושה!"
"מה אתה יודע על העבודה שלה בכלל?" התפרצתי.
"אני יודע שהיא שייכת למחזור 72' של האר"ט, סוכנת של בבילון
מסוג פרוטקטור 3... אבל אני לא כאן בשביל להסביר לכם מי אתם!
ובגדול, אין לי בעיה עם מה שאתם עושים, אחרי הכל אתם בסך הכל
מדללי אוכלוסין מסוג נמוך, חוץ מזה שיש לנו הסכמים עם סמי...
או יותר נכון היו לנו הסכמים עד שאחד מכם החליט לשים להם
סוף... ANYWAY... אני פה בשביל אותו אחד!"
"תזכיר לי מי אתה!" שאלתי.
"קוראים לו סנדלפון, והוא בא לבד!" פצה המהנדס את פיו וקם
ממקומו.
"נו? אז איך היה התפקיד? חפרפרת שלי..." חייך לעברו אותו
סנדלפון.
"אני מצטער חבר'ה אבל זה נכון! כל הזמן הזה הייתי חפרפרת!"
דיבר המהנדס וסנדלפון הגיש לידיו אקדח מסוג גלוק 17.
"גלוק 17... ידעתי שמשהו מסריח עם הבחור הזה!" דיברתי
לפרוטוקול כמובן.
"לכי חפרפרת שלי! לכי וחסלי את ההוברשאסט הזה!" דיבר סנדלפון
ועיניו הבריקו.
המהנדס הסתובב, נכנס לתא הדי.ג'יי. ושחרר כדור בהוברשאסט,
אחרון גיבורי המתקלטים.
"תגידו לי..." באבל ניסה למשוך זמן כדי ליצור חלון הזדמנויות.
הוא התרומם מהזונה, שם את תחתוניו, התקדם לעבר בגדיו ובדיוק
ברגע שכבר לא היה צריך לשים לב אליו הוא הסתובב לעבר השוטרים
כשבידו טומי-גאן.
באבל ריסס כשני לוחמים, סנדלפון במקביל ניתר על הספה, כיוון
את אקדחו לבאבל ומוטט אותו בשבעה כדורים שחדרו את חזהו.
לא התכוננו לסצנה הזאת ודמעות שעמדו בעינינו העידו על חוסר
שליטתנו במצב.
סנדלפון הציג מיומנות גבוהה ובעבודתו זיהינו את השימוש בשיטות
ההרג השונות של הארגון.
"מאיפה הוא קפץ?" צרח סנדלפון על אנשיו.
"אני לא יודע אבל הוא תקע לנו שניים!" ענה לו אחד הרוצחים
שבדק דופק בגב לאחד ההרוגים.
"כל הזונות! עכשיו על הרגליים! מהר!" צרח סנדלפון והיפהפיות
אספו את בגדיהם.
"צוערים! תעיפו אותם ממני!" האדים סנדלפון והבנות טסו לעבר
הדלת.
"את! קומי!" צעק לעבר סוזי.
"אני לא אקום גם אם תחבר לי אלקטרודה לדגדגן!" ענתה סוזי
בגסות.
פרצופו התעוות וכולם כולל ההצעירים פחדו מהתפתחות המצב.
סנדלפון לא הוציא מילה; הוא פשוט כיוון את אקדחו לכתפה של
סוזי וירה. הכדור נכנס לכתפה, יצא מאחור וספידי נמרח בדמה.
"קומי אמרתי!" עמד על שלו סנדלפון.
"די! מה אתם עושים?! מי אתם!" צעק איציק שלא עמד במסכת
ההשפלות.
"הגיע הזמן שתפסיק עם הפוליטיקה הזולה שלך!" התפרץ המהנדס
וכיוון את אקדחו אליו.
סוזי קמה עירומה ופגועה ממקומה. סנדלפון תפס אותה בידה וסובבה
לאחורי גבה.
"כדאי מאוד שלא תעשה יותר ממה שכבר עשית מכיוון שאתה..." דיבר
ספידי והרים את עיניו.
"הרוע אינו המצאה של האצילות השמאלית...!" דיבר סנדלפון
ברשעות, סימן בעיניו לצועריו לשמור עלינו והדף את סוזי לשידה
משמאלו. הוא הוריד את מכנסיו, השתכשך באחוריה והחל בפעולת
החדירה. הוא דפק אותה חזק ולא היה לה שום סיכוי להתנגד.
ספידי נתמלא עצבים, וזה המשיך ומדי פעם סוזי השמיעה קול סובל.
אחד הצוערים איבד את זה והוא החל להקיא.
"צוער!" צעק לעברו סנדלפון והמשיך לזוז.
"צוער... אני רוצה שתסתכל עליי ותבין מה לעשות לבני שרת, שדים
מסריחים שצריכים לדעת את מקומם", הוא דיבר מתוך טירוף וגמר
באחוריה. סוזי נפלה מעולפת מעודף כאבים והשפלה.
הסתכלנו על חבורת הצוערים וידענו בדיוק מי הולך לחסל את מי
ואיך. התכנונים היו בעיניים, התגובה הייתה עניין של עיתוי
וסנדלפון ידע זאת.
"מממ... דרך אגב, שכחתי עוד משהו אחד... זה בשביל מטטרון!!!"
דיבר סנדלפון ומשך את סוזי אליו.
"מטטרון?!" שאלתי את עצמי ונזכרתי במילים האחרונות של גבי...
הוא הוריד את ראשה לכיוון ברכיו, הצמיד את אקדחו לעורפה,
הרחיב נחיריים וירה בראשה.
בכל שירותי בארגון לא ראיתי לוחם שנורה בראשו, זה נגד את
החוקים ונראה לי שאפילו סוכן מסוגו יודע עובדה זאת.
מבלי לחשוב על התוצאות קמנו ממקומנו בשאגות כאב. ההולנדים
קפצו על שלושה צוערים ואני חבטתי בצוער שהקיא. סנדלפון ירה
לכיווננו והוגו חטף בחזה. קפצתי על חזהו של סנדלפון ודחפתי
לכיוון השידה. פוקו התגלגל לרגליי והוא יורה באקדח שכנראה
נשמט ארצה. לא התרכזתי בנעשה מסביבי, הייתי נעול על סנדלפון
שהראה סימן ראשון של חוסר שליטה.
הכנסתי אגרוף לפניו, הוא החזיר, נגחתי ונשכתי את הלחי הגבוהה
שלו. הוא שיתק אותי במכה לסרעפת, התקפלתי וקיבלתי ברכייה לאף.
לא נתתי לכאב להשתלט על היכולת שלי ובעטתי ברגליו. סנדלפון
חטף בעצם השוק והוא קיפץ כאילו ביצעתי עליו עבירה בכדורגל.
תכננתי לקפוץ עליו אך שני כדורים שחצו את כיווני חדרו את כתפי
השמאלית.
סנדלפון התכופף, אני עדיין כאבתי, הוא דחף יד לנעלו המבצעית
ואני קלטתי קת של אקדח. רצתי לעבר הדלת ומשכתי מן המתלה את
השאט-גאן של ספידי. דרכתי, הסתובבתי ומבלי להביט יריתי
לכיוונו. כדור הציד ניתז לכיוון כף רגלו וסנדלפון עם אקדחו
הקטן חרק שיניים מכאב. רגלו של סנדלפון התרסקה והמחזה היה
נהדר. הוא הביט ברגלו ולא הבין את הטקסטורה של הפצע.
הוא נפל ועם נפילתו נסתיימו היריות בחדר. הייתי מולו כשהוא
יושב ותופס בפצעו.
התקדמתי, שמתי את הקנה מתחת לסנטרו והרמתי את ראשו.
"אני רצחתי את גבי!" אמרתי בעצבים והבטתי בעיניו.
"אתה לעולם לא תגיע רחוק... רגלי אווז...!" הוא מלמל בכאב.
"אני דווקא מסתכל על הטווח הקצר, ראה לדוגמא את השאט-גאן
שמכוון לגידול שיש לך על הצוואר!" סגרתי את הנושא.
סנדלפון הסתכל על הרובה שהונח על פניו, מצמץ ואמר...
"אתה לא תוכל להרוג אותי... טיפש!"
"מה זה?" שאלתי כשלא יצא שום קול פיצוץ ועיניי נתקלו בעיניו
של סנדלפון אשר הבינו את המצב.
הוא מישש את הקרקע, כמעט ואחז באקדח. אני הסתובבתי וקפצתי על
הז'קט שהחזיק את אקדחיי. ברקע שמעתי שקשוקי אקדחים, הוצאתי את
אקדחיי מהז'קט, הסתובבתי וסנדלפון התרומם בקושי כשהאקדח
לכיווני.
סנדלפון נתקל באש מכל עבר. זה היה ספידי שריסס מהאגף השמאלי,
הוגו ופוקו עם אקדחים מהצד, איציק שהכניס ירייה מרחוק ואני
שהורדתי שתי מחסניות לחזהו...
סנדלפון במהירות השיב אש כאילו לא נפגע, הוא ירה אך ורק
לכיווני תוך נסיגה לאחור לכיוון החלון, משם נתן ניתור באוויר,
ניתץ את החלון ונעלם כאילו לא היה.
החבריה השתחררו מלחץ הקרב, הוציאו מחסניות מתוך הרגל ובדקו
פציעות.
"מרגש! פשוט מרגש!" אמרתי ובעטתי בגופתו של הצוער.
המסיבה נגמרה ועכשיו היינו צריכים לסדר. הורדנו את הגופות
למרתף, שם דחסנו אותן למע"ג, מכונת העלמת הגופות בעלת המערכת
המתוחכמת הגורסת בשר ובמקביל מתסיסה אותו בכימיקלים מעכלים.
בסיום התהליך החומר הופך לנוזל והוא ממשיך הלאה לתעלות הביוב.
"ומה עם המהנדס? שניפטר ממנו כאן או שנשלח אותו למוזיאון
הבוגדים בלימה?!" שאל איציק.
"מי חיסל אותו?" שאל הוגו ואף אחד לא סיפק תשובה.
"טוב... אז אני מציע שנעביר אותו ללימה, שם יפחלצו אותו והוא
יהיה לפחות עדות למותה של בת מחזורנו סוזי", דיבר הוגו
בהיגיון.
"כן... אבל מה נעשה עם באבל?"
"תשאיר אותו לי!" ענה איציק וניגב את ידיו מדם.
"סוזי... הם הרגו את סוזי!" ירד האסימון לספידי והוא נכנס
לפאניקה.
פוקו הזיז את ספידי מגופתה, הרגיעו ואני כיסיתי את פניה.
איציק ניגש אליי, הביט בעיניי ואמר:
"האינטואיציה שלי אומרת שאתה צריך לפעול לפי החוקים, הווה
אומר..."
"הווה אומר לעוף מפה!" השלמתי אותו.
"אתה יודע לאן?"
"אני יודע...!" עניתי בחצי אכזבה.
ביציאה מן בעיר עליתי במחלף שהוביל לנמל התעופה, הייתי חייב
לפעול לפי כל ההליכים.
"איך הכל השתבש?" או שדברים מתחילים לקרות?! כל הסימנים
אומרים כי אני בין השלבים אבל הטעם היה מוזר. עלו בי מחשבות.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 2/12/06 14:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
כפיר רימוך

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה