היא עומדת לה, עם עגלת תינוק קטנה, עומדת ומביטה, חצי בוהה,
היא והעגלה שלה, שם, רחוק, באמצע החצר שלה,
אני מביט בה, היא בוהה, כמו חוט זהב המשתרך מהשמש אל תוך תוכה,
היא מביטה, בדרך שלה, כאילו חצי מסתנוורת מרוב שמש, היא והעגלה
שלה,עומדת דום,
ילדים שרים, 70 ילדים שרים בקול ילדים את אותו שיר , שיר שלא
מביטים במילים, שירי ילדים,
היא עומדת שם ומביטה, היא והעגלה שלה, פתאום הוא מגיע, מביט
בה, מביט בי במן מבט כזה, מתקרב ואומר לי- אתה צריך ללכת,
ואני, אני יושב ומעשן את הסיגריה שלי בשקט, קמתי, הוצאתי קצת
עשן, הבטתי באותה עגלה קטנה,כבר התחלתי להתגעגע, והבנתי,
ילדה בת 8 באמצע חצר ב 100 שערים עם 70 ילדים ששרים את שיר
השירים זה רק ל 100 שערים, אנחנו זרים, והם שומרים על "הסוד",
מסרתי את אותו מסר, הוא אמר, "הא אז תגיד" והזיז את היד שלו
מילימטר לכיוון המקום שישבתי לי כאילו עכשיו מותר לי לשבת
ולסיים את הסיגריה שלי בשקט,
יצאתי בחוץ, וקניתי לי ספר,שאוכל לחיות גם בסוד...