לאחרונה אחרי שתקפו אותי שוב נדודי שינה נתקלתי בכתבה של יאיר
לפיד מלפני שנים בו הוא כותב מה זה אומר להיות ישראלי.
אני לא יודעת אם הכתבה גרמה לי לחשוב עמוקות על המהות בגלל
שהשעה הייתה 3 בלילה והעיניים פשוט סרבו להיעצם או בגלל שזאת
באמת שאלה לא פתורה. מעין אכסיומה שלעולם לא תהייה לה תשובה
הרי אנחנו "כור היתוך" כמו שהמורה שלי מכיתה ד' נהגה להגיד.
אחרי הרבה מחשבות שהתרוצצו לי בראש לבסוף התשתי את עצמי
ונרדמתי לקולות המואזין שנשמע מחוץ לחלון שלי.
שכחתי מהלילה הלבן אבל אחרי כמה חודשים לפתע התגלתה בפני
התשובה.
זה קרה באופן המפתיע ביותר. כאשר אחרי שנה קשה של לימודים
אקדמאים מפרכים החלטנו עם חברה שלי לטוס לחו"ל.
היעד הנבחר היה בולגריה, ורנה. החלטנו שצריך לעשות מחקר מקיף
באינטרנט לפני הטיסה. היות ובעידן הטכנולוגי של היום כל מה
שצריך לעשות זה להקיש - ורנה, בגוגל וכל המידע נגלה, או כך
לפחות חשבתי.
אז האמת היא כזאת. אחרי שמקישים את המילה "ורנה", עולים שמות
של עשרות סוכניות נסיעות, שחלקן גם מציעות עבודה בחולות הזהב.
(למי שמהרהר העבודה המוצעת די מפוקפקת... אבל כוללת ארוחות
בוקר). המודעה נשמעת בערך ככה "בורנה דרושות בחורות בעלות
גזרה יפה אשר מעונינות לתרום את חלקן בעידוד התיירות במקום.
לעבודה מיידית. השכר כולל טיפים, ארוחת בוקר, מגורים כרטיס
טיסה והגעה ליעד. לפרטים נא לפנות למנחם". (חשבתי לרגע שצריך
לעורר במנחם רגשות פטריוטיים ולגרום לו לעודד תיירות גם
בצפון.)
אחרי שהתייאשתי מחיפוש מידע בסוכנויות נסיעות פניתי לקבלת
עצות בפורומים. הבעיה בפורומים שאין שום פיקוח על האנשים
שכותבים בהם ועל מה שכותבים. (לשם הרקורד הרבה יותר תמכתי
בחופש הביטוי לפני הכניסה אליהם) בהמלצות על ורנה נמצאים
בעיקר מכתבי נאצה שבהם כתוב "שאם חושדים שמשהו נגנב מהחדר
פותחים את המזוודה ולוקחים אפילו את המגבת" או לחילופין
"השירות נורא, היה ריח של ביוב במלון והאוכל המסורתי בבוקרשט
לא טעים".
הגאווה הלאומית שלי אבדה מרגע לרגע. ואז הגעתי לגולת הכותרת.
מכתב של עמוד וחצי שבו מפורטות כל התלאות שעבר האלמוני בורנה.
המכתב התחיל בזה שהוא כינה את כל הבולגרים מאפיה, לאחר מכן
טען שהזונות תחת חסות המאפייה וגובים כסף נוסף כשנכנסים איתן
למלון. תוך הדגשה ש"בדוק ככה זה בכל המלונות" והמכתב נגמר
בייאוש טוטאלי כי כשאתה מציק לזונה אז בעלי המלון מתעצבנים.
מבוהלת כמעה מהדמות של הישראלי המצוי בבולגריה, חשבתי שאולי
כדאי לאמץ זהות חדשה. חברה שלי הרגיעה אותי, כשאמרה 'תקשיבי
במילא כל הישראלים נוסעים לטורקיה ואנחנו נייצג את ישראל
בכבוד אז יהיה בסדר'.
כשעתיים אחרי זה שמענו על כך שבעקבות הפיגוע בטורקיה היעד
המועדף של המטייל הישראלי הפך להיות ורנה.
בגלל שקנינו את הכרטיסים בדקה ה90- לא הייתה שום ברירה והגענו
לנמל-התעופה בשביל לטוס לורנה.
העניין התחיל להסתבך כבר כשעמדנו בתור בשביל להפקיד את
המזוודות כי האוכלוסייה נראתה כמו טיול מאורגן של הכיתה
הטיפולית הבוגרת מאבארבנל
שלמרבה האימה היו הנוסעים במטוס שלנו. התחושה המוקדמת של
האסון המתקרב הוכיחה את עצמה זמן קצר אחרי ההמראה.
דבר ראשון מטוס מלא בישראלים ודיילות אירופאיות זה מתכון
לאסון. הסיבה לזה נעוצה בתייר הישראלי הממוצע שמטרת חייו היא
לעשות שמח לחבריו וכאמור כשיש הרבה חברים עושים הרבה שמח.
לעומת הדיילת הישראלית שרגילה לאנשים שעושים שמח ויש לה את
הכשרון להעציב אותם. הדיילת האירופאית בעיקר מפתחת אולקוס
ונראית אבודה משום שהיא לא יודעת את מי לרסן ויותר חשוב איך.
לפי התצפית שלי אפשר לקטלג את הנוסע הישראלי עושה השמח על פי
שלוש קטגוריות מרכזיות. הפסיבי, האקטיבי והדגנרט.
נתחיל מזה שכביכול הכי פחות מזיק, אך אני אקדים ואמור שיש לו
תפקיד מרכזי הפסיבי. תפקידו לצחוק מהדחקות שמעביר האקטיבי,
הצחוק שלו קולני ומעודד את האקטיבי להמשיך. השני בחשיבותו
באופן מפתיע הוא האקטיבי. עיקר תפקידו הוא לספר בדיחות
מטומטמות ולהצחיק את הפסיביים. הזן המסוכן ביותר הוא הדגנרט
משום שהוא בד"כ פחות מצחיק בעיני חבורת הפסייבים הוא נוהג
לנוע ולהפיץ את השמחה. הוא מפצה על כך שהוא פחות מצחיק על ידי
מכות, תנועות מוגזמות ופגיעה ביעד קל - הדיילות משום כך הוא
גורם לנזק הרב ביותר. לשם המחשה הדגנרט שלרוע מזלי ישב מושב
לפני החליט לקום וכשהוא חזר מקומו כבר היה תפוס עקב כך הוא
התיישב על חברו הפסיבי כאשר הדיילת התעקשה שהוא יחזור למקומו
הוא התיישב במקום אחר והודיע לחבריו ש"איזו אבלה הדיילת,
עבדתי עליה למה אני בכלל לא יושב במקום שלי". מה שגרר הדי
צחוק היסטריים.
בקיצור אפשר לסכם את הנוסע הישראלי במילה אחת- נגיף. באשר
למסקנות התצפית שלי הדרך הכי טובה בשביל לרסן את הנגיף הוא
להעציב את הפסיבי משום שהוא בסופו של דבר מקור הבעיה.
האסון האישי שלי בטיסה זו הסתכם בישיבה בין אלו שבאו ליהנות
מהדחקות.
בקיצור אחרי טיסה קלוסטרופובית של שעתיים עם הפוגה קצרה בזמן
האוכל שנשכחה במהירות עקב הנהירה ההמונית לשירותים שנוצרה
בעקבותיה, הרבה ישראלים שמחים ודיילת אחר עם וריד נפוח בצורה
בולטת נחתנו בשעה טובה בורנה.
למזלנו המלון שלנו לא היה היעד המועדף על הישראלים משום שלא
היה בו קזינו ואת ארוחות הבוקר בילינו בחברת אירופאים
מנומסים, גם מחוץ לכותלי המלון הישראלי פחות מצוי וכך את רב
הטיול למעט הטיולים המאורגנים בילינו בחברת הנופשים האירופאים
אשר מאופיינים בנימוסים, הליכות ושמירה על שקט.
הטיולים לעומת זאת היו מלאי אנשים עושי שמח אשר העבירו ביקורת
על הנהג, הכביש והמדריך. אם כי ההערות היו מאוד בונות. דוגמא
מובהקת לכך הייתה בעיירה אשר נמצא בה מספר רב של כנסיות
ומבנים היסטוריים. כאשר אחת הנשים בטיול ציינה בפני המדריך
שטרח והסביר על כל אחד מהם שהוא מתעלם בגסות רוח מהזמן שהוא
גוזל מהקניות הפוטנציאליות. משפט שלעולם לא היה נאמר בחברה
אירופאית. בכל שלושת הטיולים הישראלים עסקו בחילופי רושם
קולניים על המקומות בהם ביקרנו. ההתרשמויות כללו את הסיפוק או
לחילופין חוסר סיפוק מהחנויות והמסעדות. הישיבה באוטובוס
הייתה בלתי נסבלת בגלל האנשים שהתעקשו לשיר, לצעוק ולהתווכח
והרגשתי הקלה ברורה כשחזרתי למלון.
הבעיה התעוררה כשהלכנו לארוחת ערב אחרי הטיול שאווירת הנועם
שם הזכירה את ליל החיים המתים כי כולם היו מנומסים עד בחילה.
ואז בטיסה הביתה פתאום הבנתי שלהיות ישראלי זה להתעצבן על כך
שאתה מוקף מפגרים אבל להרגיש שמשהו חסר כשהם לא שם   ולהבין
בייאוש כמעה שדווקא אליהם אתה הכי שייך.