מאסיבי, חסר צורה, צללית גדולה עומדת לה במרחק ולידה צללית
אחרת, לבושה אדום.  לא אני.  וחבל.
ואני, אני יושבת את המדרגות ומביטה בו, מעשנת סיגריה לא ראשונה
וודאי שלא אחרונה לערב.  הוא אמר שהוא לא יבוא ואני הייתי
מאושרת, שסוף-סוף יהיה לי ערב לעצמי, ערב להרגיש את החיות שלי,
מבלי להרגיש נזקקת לו.  אבל הוא בא.  לא ראיתי אותו רק
שבועיים.  אבל בעצם, לא ראיתי אותו מעולם, לא באמת. אנחנו
נפגשים, כמו מין מכרים באירועים בהם ישנם עוד מיליון אנשים
ואני, בא לי לצרוח בקולי קולות שאותו אני אוהבת, ולעתים אני
עושה זאת, אבל הוא - הוא לא שומע. לא מקשיב.
אבל הערב אחרת.  הערב הקראתי אהבתי לאחר.  זרקתי לו את תשוקתי,
והוא היה מלא אושר, הקרין אותו עלי מחמם אותי.  ואז הופיע
הוא.  ואני שוב איבדתי את עצמי בקהל הגדול והרועש והמעשן
הזה, ומצאתי את עצמי בזרועותיו מחבקת אותו.  חסר צורה וחסר
אישיות מוגדרת, עיניו הקטנות מתרוצצות מחפשות עוד בחורות יפות
למשוך למטרה זו או אחרת.  ושוב התהפך משהו בקרבי.
אם הוא ידע, אילו ידע עד כמה אני רוצה, עד כמה רק למענו, רק
בשבילו אני מוכנה להשתנות.  התחלתי לעשן בגללו, רק בשביל
להרגיש בפה את הטעם של המלבורו לייט, הטעם של הנשיקה שלו.
בגללו התחלתי לעשות הרבה דברים.  בגללו התחלתי שוב לכתוב.
המוזה שלי, אני קוראת לו.  מוזה מרוחקת, מענה אותי בעצם קיומה
והוא... הוא לא מבין איך זה שאני רואה אותו ככה, הרי הוא לא כל
הדברים האלה.  הוא מאוד מאוד לא.
בנשימה עמוקה קמתי מהמדרגות, והלכתי לחבק אותו. והצללית באדום
הביטה, ואני החזרתי לה מבט רכושני כזה.  שלי.   הוא שלי, ורק
שלי.  הרחתי אותו, מחפשת ניחוח קסם שחור. אולי זו מגיה שבה הוא
משתמש למשוך אליו נשים, כי זה יכול להיות ההסבר היחיד למה אני,
מלכת הקרח, התמוססתי לרגליו.  לא, ריח של קסם שחור לא היה לו,
אבל היה לו את הריח האהוב עלי - ריח סיגריות, אבקת כביסה ובושם
יוקרתי.  הריח שלו.  כתבתי שירים של הריח שלו, אבל המגע שלו
והוא... ממשיך להביט בצללית האדומה ההיא מולו.  ואני רוצה לקחת
אותו משם, לברוח אתו למקום אחר, מקום שבו נוכל לדבר שעות על
אומנות, על אהבה, על סרטים טובים ואני אוכל באמת לאהוב אותו,
ולא את הדמות שלו שיצרתי בראשי.
גשם מתחיל לרדת, והוא ממהר להסתתר מתחת לגגון.  ואני רוקדת,
מתמסרת לטיפות.  למה לא אני?  למה לא?  אני מוכנה למענו הכל
והוא יודע, מוכנה להשתנות למענו, לחיות למענו ולמות למענו.
אבל הוא יודע, ולא איכפת לו.
הטיפות נופלות על הפנים שלי, מתערבבות עם דמעות ספק של אושר,
ספק של תסכול.  רק רוצה שיחבק אותי, רק רוצה שיגיד שהוא אוהב
אותי, עם הקול האבהי הזה שלו, רק רוצה שיעטוף אותי בחום הגוף
שלו וייתן לי לבכות.  פשוט לבכות.  רוצה לאבד את עצמי, ולמצוא
את עצמי שוב, בתוכו.  והוא, מה הוא רוצה? אילו ידעתי הייתי
נותנת לו, אבל הוא עצמו אינו יודע.
אני חוזרת פנימה, לעשן הסיגריות, האלכוהול והקולות הרועמים.
אני לבד.  והוא לבד.  אז למה אנחנו לא לבד ביחד?
הדברים הטובים בחיים מורכבים מהמון רגעים של אושר.  וכל מה
שאני רוצה, אבל באמת, זה כמה רגעים של אושר אתו.  בלי לחשוב
יותר מדי, בלי לחבר חוטים שלא צריך, בלי סיבוכים מיותרים, רק
אושר, קצת אושר, ואני והוא. שני אנשים לבד.  נורא רציתי שיבוא
לרקוד איתי בגשם, נורא רציתי שיתקשר יום אחד ויגיד "בואי",
ואני אבוא, רק למען כמה רגעי אושר בלתי-תלויים בדבר.  רק
למענו.  אבל אני יודעת שזה לא יקרה.  וזה כל-כך כואב לי. כל-כך
כואב.  ולמרות שהמודע שלי רואה את פניו האמיתיות, אותן פנים
שכל שאר האנשים סביבי רואים, לבי עוד יוצא אליו.  למה אני עושה
את זה לעצמי? למה?  לא יודעת.  אבל רוצה אותו.  רוצה אותו.  רק
לרגע, רק לאושר קטן אחד.  והוא לא רוצה.  כואב לי.